התכנסות המשפחה כולה במקום המקודש נועדה לרומם את השמחה הטבעית ולהפוך אותה לחוויה רוחנית משותפת. מצוות וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם אינה מתמצה באכילה גופנית לשם שובע בלבד, אלא דורשת שמחה פנימית המתרחשת דווקא בנוכחות האלוהית [העמק דבר]. שמחה זו מתקיימת בירושלים [אדרת אליהו] ונעשית על ידי אכילת בשר "שלמי שמחה" [רלב"ג]. מבחינה רעיונית, יש כאן איסוף של המשפחה ממקום מגוריה המבוזר אל המרכז הרוחני, כדי לחוות את שמחת המשפחה לאורו של ה' [רש"ר הירש].
רשימת המשתתפים בשמחה, אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם (כלומר, שפחותיכם [ביאור שטיינזלץ]), מסודרת על פי דרגת הקרבה והחביבות של האדם לבני ביתו, מן הקרוב אל הרחוק [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו]. בולט בהיעדרו אזכורה של האישה ברשימה זו. השמטה זו נובעת מהכלל ההלכתי לפיו "אשתו כגופו", ולכן היא כבר כלולה במילה אַתֶּם ואין צורך למנותה בנפרד [ברכת אשר].
האזכור המפורש של נשים ועבדים בא ללמד כי למרות שהקורבנות נחשבים כאכילה משולחן גבוה, גם הם רשאים לאכול מהם ולקחת חלק בשמחה [העמק דבר]. יתרה מזאת, אף על פי שנשים פטורות ממצוות העלייה לרגל, ציון הבנות נועד להדגיש כי הן רשאיות לעלות למקום המקדש ולקבל שכר על טרחתן [ביאור יש"ר].
אורח נוסף המצטרף לסעודה הוא וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם. הלוויים, שחיים מפוזרים בתוך שאר העם, עולים יחד עם המשפחות ומשתלבים בסעודות הקורבן שלהן [רש"ר הירש]. כיוון שקורבנות השלמים מביאים ברכה לבעלי הבית, התורה דורשת שכאשר טוב לאדם, הוא ישתף ברווחתו גם את הלוי [העמק דבר].
הסיבה לשיתוף הלוי היא כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם. המילה חֵלֶק מתייחסת לביזת מלחמה ומטלטלין, ואילו נַחֲלָה מתייחסת לאחוזה בקרקע [אדרת אליהו]. בשל חוסר זה, מוטלת חובה אקטיבית לשמח אותו [אבן עזרא]. חובה זו מתבטאת בנתינת מעשר ראשון שהוא חלקו הראוי של הלוי, ואם אין בידי בעל הבית מעשר כזה, עליו להעניק ללוי ממעשר עני או מבשר שלמי השמחה [רלב"ג, מלבי"ם, אדרת אליהו]. גישה נוספת מדייקת כי הניסוח מלמד שאין לתת ללוי בתורת חסד, אלא להעניק לו את החלק ששייך לו בדין [תורה תמימה].
ברובד פילוסופי עמוק יותר, ניתן לראות באכילה זו ביטוי לשילוב שבין גוף ונפש. הגוף החומרי זקוק לאכילה ושתייה של מצווה כדי להגיע לשמחה. לעומתו, הנשמה משולה ללוי. כשם שהלוי שמח למרות שאין לו חלק ונחלה גשמיים, כך גם הנשמה שמחה ומתעלה דווקא משום שאין לה חלק בעניינים חומריים וגסים, והיא כולה מוקדשת לה' [חתם סופר].