דברים, פרק י״ב, פסוק כ״ד

התורה אוסרת את אכילת דמם של בעלי חיים שאינם מוקרבים למזבח, ומזהירה לֹא תֹּאכְלֶנּוּ כדי לכלול באיסור גם סוגי דם משניים, כמו דם המטפטף באיטיות או דם הבלוע באיברים הפנימיים. במקום לאגור אותו בכלים, התורה מצווה עַל־הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם, פעולה המבהירה שאין חובה לכסות דם זה בעפר או לתת אותו על המזבח. ההשוואה למים נועדה לעקור מנהגים אליליים ולייחס לדם חוסר חשיבות, אך יחד עם זאת היא מלמדת שאין לשפוך אותו מתוך תחושת מיאוס. על האדם להימנע מאכילת הדם אך ורק כדי לקיים את גזירת ה', ובכך הוא שומר על טהרתו המוסרית ומתרחק מנטיות חיותיות.