דברים, פרק י״ב, פסוק כ״ו

בניגוד לבשר רגיל שהותר לאכילה בכל מקום, רַק קׇדָשֶׁיךָ, שהם קורבנות החובה, וּנְדָרֶיךָ, שהם קורבנות שנידבו באופן אישי, אסורים בשחיטה או בפדייה מחוץ לבית המקדש. ההוראה אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ מלמדת שההקדשה היא התחייבות שאינה ניתנת לביטול, ומרחיבה את חובת ההקרבה גם לקורבנות שהוקדשו בחוץ לארץ וכן לוולדות של חיות מוקדשות ולבהמות חולין שהומרו בהן. הציווי תִּשָּׂא וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אינו רק תיאור של הבאת הקורבן, אלא מבטא אחריות משפטית מלאה המוטלת על הבעלים כמשא. משמעות הדבר היא שאם הבהמה מתה או נגנבה בדרך, האדם מחויב להביא קורבן אחר תחתיה, עד להגעתו הבטוחה של הקורבן אל המזבח.