יצא לכם פעם לחשוב למה לפעמים מזכירים לנו את אותו הכלל כמה פעמים? בתורה יש איסור מוחלט לאכול דם, וכאן ה' מזכיר לנו אותו שוב. למה צריך תזכורת? תארו לעצמכם בהמה שהייתה אמורה להיות קדושה, אבל פתאום קיבלה איזו מכה קטנה או מום. בגלל המום הזה, היא הופכת להיות בהמה רגילה, והבשר שלה מותר באכילה. מישהו עלול להתבלבל ולחשוב שאם הכללים של הבשר השתנו והוא מותר, אולי גם הדם מותר. לכן התורה מזהירה ואומרת רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ. הכלל הזה נשאר לתמיד ואסור לאכול את הדם בשום מצב.
במקום זה, התורה מבקשת מאיתנו עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ. יש בזה סוד מעניין על העולם. הנפש של האדם היא רוחנית, אבל החיים של הבהמה קשורים לאדמה, ולכן הדם שלה חוזר אל הארץ.
התורה מוסיפה שאנחנו צריכים לשפוך את הדם כַּמָּיִם, כלומר ממש כמו ששופכים מים. הדימוי הזה מלמד אותנו שני דברים יפים. קודם כל, כשנשפכים לכם מים על האדמה בחצר, אתם לא צריכים לרוץ ולכסות אותם בחול, נכון? כך גם כאן, בניגוד לחיות בר כמו צבי שאת הדם שלהן חובה לכסות, את הדם הזה לא צריך לכסות. הדבר השני שאנחנו לומדים מהמים קשור לשכר שלנו על קיום המצוות. כשמים נספגים באדמה, אנחנו לא רואים מיד מה קורה, אבל אחרי זמן מה צומחים שם פרחים ופירות. כך בדיוק עובד השכר שלנו על המצוות שאנחנו עושים. לפעמים אנחנו לא רואים את התוצאה הטובה מיד, אבל היא נספגת, נשמרת לנו, ובעתיד תצמיח עבורנו דברים נפלאים.