הבחירה החופשית היא היסוד שעליו מושתתים חיי האדם, והיא זו שמעניקה משמעות לכל פעולותיו. בפתח הדברים, הבורא מציג בפני האדם את צומת הדרכים המוחלט של הקיום האנושי, שבו מונחות שתי אפשרויות קוטביות ללא כל דרך אמצע.
המילה הפותחת רְאֵה דורשת התבוננות עמוקה בעין השכל [רבינו בחיי, תולדות יצחק, צרור המור]. אין מדובר רק בראייה פיזית, אלא בהבנה ברורה ומוחשית של המציאות. בניגוד לדתות אחרות המבטיחות שכר נעלם לעתיד לבוא, התורה מציגה שכר ועונש גלויים המתרחשים בעולם הזה, כאלה שניתן ממש לראותם בעיניים [מלבי"ם]. הפרשנים מדמים זאת לאדם המטיל גורל עם חברו; בעוד שבדרך כלל הגורלות מכוסים כדי שהשני לא יבחר בחלק היפה, כאן ה' חושף בפני האדם את האפשרויות כולן, מראה לו את החלקים השונים ומייעץ לו לבחור בחלק הטוב [קיצור בעל הטורים, הטור הארוך].
הפרשנים עמדו על המעבר התחבירי החד בפסוק, הפותח בלשון יחיד במילה רְאֵה וממשיך בלשון רבים במילה לִפְנֵיכֶם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפנייה מופנית במקביל לכל יחיד בפני עצמו ולכלל האומה יחד. על כל אדם פרטי לראות את עצמו כאילו העולם כולו מאוזן ושקול, ומעשה אחד שלו יכול להכריע את הכף לזכות או לחובה עבור הכלל כולו, שכן כל ישראל ערבים זה לזה [כלי יקר, חתם סופר]. פן נוסף למעבר לשוני זה מציע חלוקה רעיונית: לשון היחיד פונה אל השכל ואל יחידי הסגולה המבינים את סודות ההנהגה האלוהית, בעוד שלשון הרבים פונה אל המון העם הזקוק לזירוז ולהבטחות של שכר ועונש כדי לקיים את המצוות [רבינו בחיי, תולדות יצחק].
המילה אָנֹכִי מקפלת בתוכה רמז לעשרת הדברות שפתחו במילה זו, ללמדנו שמי שיקיים אותן ייחשב כאילו קיים את כל התורה כולה [קיצור בעל הטורים, אדרת אליהו]. המונח נֹתֵן אינו מציין רק מסירה, אלא הענקה של מתנה טובה. הבחירה החופשית עצמה היא מתנה אלוהית, המאפשרת לאדם לעצב את גורלו [אלשיך, אדרת אליהו]. הצבת הדברים מנוסחת במילה הַיּוֹם, המדגישה כי הבחירה אינה אירוע היסטורי חד פעמי, אלא מציאות מתחדשת בכל יום ויום שבה הרשות נתונה לאדם לבחור בדרך הטובה [אדרת אליהו]. יתרה מכך, המילה רומזת לגלגל השמש היומי; כשם שהשמש פועלת פעולות הפוכות באותו הזמן, ממיסה שעווה אך מקשה ביצה, כך השפע האלוהי הוא אחד ואינו משתנה, וההבדל בין ברכה לקללה תלוי אך ורק במקבלים ובמעשיהם [כלי יקר].
באשר למהותן של אותן בְּרָכָה וּקְלָלָה, קיימות שתי גישות עיקריות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר באופן ספציפי בברכות ובקללות שעתידים בני ישראל לומר במעמד הר גריזים והר עיבל עם כניסתם לארץ [רש"י, מזרחי, גור אריה, לבוש האורה]. לעומת זאת, גישה אחרת מרחיבה את היריעה ורואה בכך עיקרון רוחני נצחי של שכר ועונש התלוי במעשי האדם לדורות [העמק דבר]. הברכה מתוארת כהצלחה שופעת שהיא מעבר למספיק, ואילו הקללה היא חוסר ומארה [ספורנו]. יש לזכור כי לעיתים השלווה של הרשעים בעולם הזה היא קללה המוסווית כברכה זמנית, בעוד שייסורי הצדיקים הם קוצים שסופם מישור מבורך [אור החיים].
חלק מן הפרשנים מעמיקים וטוענים כי הברכה אינה רק השכר העתידי על המצווה, אלא המצווה עצמה היא הברכה. העובדה שהאדם זוכה לשמוע בקול ה' ולעבוד אותו היא תכלית הטוב [אלשיך, פני דוד, חתם סופר]. הבחנה דקה זו משתקפת בהמשך הכתובים, שם נאמר לגבי הברכה "אשר תשמעו" בלשון ודאית, ואילו לגבי הקללה נאמר "אם לא תשמעו" בלשון ספק, שכן דרכו של ה' להניח שהאדם יבחר בטוב, ולהתייחס לרע כאל אפשרות מותנית בלבד [הטור הארוך, פני דוד, דברי דוד]. לבסוף, המציאות שבה מעורבים בְּרָכָה וּקְלָלָה מאפיינת את העולם הזה בלבד, אך לעתיד לבוא, בימות המשיח, תוסר הקללה מן העולם ותישאר בו רק הברכה [הרא"ש, הדר זקנים, פענח רזא].