ההבטחה לחיים ארוכים ולישיבה ממושכת בארץ ישראל קשורה בקשר הדוק לקיום המצוות. ירושת הארץ אינה רק אירוע היסטורי, אלא מציאות מתמשכת התלויה במעשי העם לאורך הדורות.
ההבטחה וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים מהווה גמול מיוחד על השלמת מצווה שהאדם החל בה, והיא מבטיחה לו ולזרעו אריכות ימים שבה יזכו לראות את עולמם מתקיים בטוב במהלך חייהם [העמק דבר]. לצד זאת, טמונה במילים אלו גם אזהרה מובלעת: הישיבה בארץ מותנית בקיום המצוות על ידי הבנים. אם הדורות הבאים יעזבו את דרך התורה, הם ייענשו ויגלו מהארץ במהירות, עוד לפני שיספיקו להשתקע, להתבסס ולהכות בה שורשים עמוקים [ספורנו].
מבנה הפסוק מעורר תהייה, שכן על פי סדר הדברים הטבעי היה ראוי לתאר קודם את טיב הארץ ורק לאחר מכן את השבועה לתת אותה. הניסוח המדגיש את השבועה לתת לאבות ולזרעם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ בא ללמד עיקרון מהותי על אופי הירושה. בדרך כלל, נחלה שניתנת לאבות עוברת מאליה לבנים כרכוש טבעי. אולם כאן, הניסוח מדגיש כי הארץ אינה עוברת רק כירושה אוטומטית, אלא ישנה נתינה מחודשת ומתמדת מאת ה' של ארץ השופעת בברכה מיוחדת, הניתנת ישירות גם לזרעם אחריהם [העמק דבר].