פסוק זה מתאר את שרשרת התגובות החמורות שתחול אם עם ישראל יפנה לעבודה זרה, ומציג את התלות המוחלטת של העם בחסדי ה׳. בניגוד לארץ מצרים שמושקית מהנילוס, ארץ ישראל תלויה במטר, וזאת במטרה מכוונת כדי שעיני העם יהיו נשואות תמיד אל ה׳, שבידו מפתח הגשמים [רבנו בחיי, שפתי כהן]. כאשר העם עובד אלילים, ה׳ מפסיק לזון אותם, כביכול אומר להם שיבקשו את מזונם מהאלילים שהם עובדים [בכור שור]. הפסוק נקרא בכל יום בקריאת שמע, שכן עשרת הדיברות רמוזות בפרשה זו, והאזהרה בפסוק זה מקבילה לדיבר "לא תרצח" – מי שחוטא, מביא על עצמו כליה [תורה תמימה].
העונש מתחיל בעצירת הגשמים: וְעָצַר אֶת־הַשָּׁמַיִם. השורש "עצר" מצביע על פעולה של הכרחה נגד הטבע; דרכם הטבעית של השמים היא להוריד גשם, אך ה׳ יכריח אותם להיעצר [ביאור יש"ר]. העצירה אינה חלה רק על המטר עצמו, אלא גם על העננים והרוחות החיוניים לגידול התבואה, והמצב נמשל לאישה המקשה ללדת ורחמה נעצר [תורה תמימה]. עם זאת, מטרת העצירה היא לעורר את העם לתשובה בטרם יבוא עונש הגלות. לכן, אם יורד מעט גשם המספיק למלא חבית, או שהגשם יורד רק בחלק מן המדינה ויכול לפרנס את חלקה האחר, אין זו נחשבת קללת עצירה מוחלטת [תורה תמימה].
השלב הבא בעונש הוא פגיעה בארץ עצמה: וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת־יְבוּלָהּ. הפרשנים שואלים מדוע יש צורך להוסיף קללה זו, הרי ברור שאם אין גשם לא תצמח תבואה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה יְבוּלָהּ נגזרת מהשורש ה.ו.ב.ל (להוביל), והכוונה היא שאפילו את הזרעים שאתם מובילים ומביאים אל השדה כדי לזרוע – האדמה לא תחזיר לכם, והם יאבדו. גישה משלימה מסבירה כי הקללה מדגישה שאפילו אם תנסו לעקוף את הבצורת באמצעות השקיה מנהרות ומעיינות, או בעזרת טכניקות חקלאיות ממרחק, ואפילו אם תסתמכו על תבואה שאגרתם משנים קודמות – האדמה תסרב להוציא פרי ופעולתכם לא תצליח [אור החיים, העמק דבר].
בעקבות הבצורת והרעב מגיע העונש הסופי: וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה. יש מן הפרשנים המסבירים מילה זו כפשוטה – מוות בייסורי רעב, שהם קשים יותר ממוות בחרב [אבן עזרא, ספורנו], או מוות בגיל צעיר [קונטרס חיבה יתירה]. מנגד, פרשנים אחרים קובעים כי משמעות המילה אינה כליון פיזי אלא גלות, בדומה לחפץ שאובד ממקומו [חזקוני, תורה תמימה]. הגלות מגיעה כתוספת על ייסורי הרעב [רש"י, ברכת אשר על התורה].
המילה מְהֵרָה מלמדת שה׳ לא ייתן לעם ארכה לחזור בתשובה, בניגוד לדור המבול שקיבל זמן רב. הסיבה לכך היא שלדור המבול לא היה ממי ללמוד, ואילו בני ישראל ראו את עונשם של דורות קודמים והיו צריכים להפיק לקחים [רש"י, דברי דוד]. דעה שונה מציעה שהגלות המהירה היא למעשה חסד – ה׳ רחום ואינו רוצה שהעם ימות לאיטו ברעב ממושך, ולכן הוא ממהר להגלותם למקום אחר [שפתי כהן].
הפסוק מסתיים בתיאור הארץ: מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר יְהֹוָה נֹתֵן לָכֶם. אזכור "טובתה" של הארץ בתוך הקללה נועד להדגיש שדווקא השפע, השובע והטובה הם אלו שגרמו לעם למרוד ולחטוא, ולכן הם יגלו מן המקום שגרם למכשולם [רש"י, גור אריה]. הפרשנים ממשילים זאת לבן מלך שהוזמן לסעודה, התעלם מאזהרות אביו, אכל ושתה יתר על המידה, הקיא וטינף את סביבתו, עד שהושלך החוצה בבושת פנים; כך הארץ אינה מסוגלת לסבול בתוכה עוברי עבירה [רש"י, רבנו בחיי]. גישה נוספת רואה ב"טובתה" של הארץ בדיוק את התכונה הזו – שהיא טובה בכך שהיא מקיאה ומאבדת מתוכה רשעים [קונטרס חיבה יתירה]. השימוש בפועל נֹתֵן בלשון הווה מלמד שהארץ אינה ניתנת לעם באופן חד פעמי, אלא ה׳ מעניק להם אותה מחדש בכל שנה ושנה, בהתאם למעשיהם הרוחניים [שפתי כהן].