ההבטחה האלוהית לעם ישראל משרטטת חזון טריטוריאלי כפול, הכולל גבולות גאוגרפיים מוגדרים לצד פוטנציאל התרחבות בלתי מוגבל. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים (רמב"ן, הטור הארוך, מלבי"ם, רש"ר הירש, ביאור יש"ר ושטיינזלץ) היא שהפסוק טומן בחובו שתי הבטחות נפרדות. ההבטחה הראשונה נוגעת לחובה ההיסטורית לכבוש את ארץ ישראל בגבולותיה המקוריים ולעקור משם את העמים היושבים בה ואת העבודה הזרה שלהם. ההבטחה השנייה טמונה במילים כׇּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ, המעניקות רשות לכבוש שטחים נוספים גם מחוץ לגבולות הארץ המובטחת, כדוגמת ארץ שנער ואשור. פרשנים אלו מסבירים כי כל שטח נוסף שייכבש, יקבל מעמד הלכתי וקדושה של ארץ ישראל לכל דבר, וכל המצוות התלויות בארץ יחולו עליו.
עם זאת, התרחבות זו מותנית. המלבי"ם ורש"ר הירש מדגישים כי הרשות לכבוש שטחים בחוץ לארץ קיימת אך ורק לאחר שיושלם כיבוש כלל ארץ ישראל בגבולותיה המוגדרים. הם מדגימים זאת דרך כיבושיו של דוד המלך בסוריה וארם. מכיוון שדוד יצא למסעות כיבוש אלו בטרם השלים את כיבוש הארץ כולה, שהרי ירושלים טרם נכבשה אז במלואה, כיבושיו מוגדרים כ"כיבוש יחיד" ולא זכו למעמד המלא של ארץ ישראל. הרמב"ן מציין כי סוגיה זו נתונה במחלוקת תלמודית; בעוד שיש הסוברים שכיבוש שלא כסדר התורה אינו נחשב כיבוש ודין המקום כדין חוץ לארץ, אחרים טוענים שמאחר שהשטח נכבש בפועל, התקיימה בו ההבטחה האלוהית והוא נחשב כארץ ישראל.
באשר לתוואי הגבולות עצמם, ברמת הפשט המילים אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם מכוונות לדור הנכנס לארץ ולמלחמתו בשבעת עממי כנען (רשב"ם, ביאור יש"ר). זיהוי הגבולות זוכה להתייחסות מפורטת: מִן הַמִּדְבָּר מוגדר לדעת הרשב"ם וביאור יש"ר כגבולה הדרומי של הארץ, אך בעל העמק דבר מזהה אותו דווקא כגבול המזרחי. הכל מסכימים כי מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת מהווה את הגבול הצפוני.
הגבול המערבי מוגדר במילים וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן. הפרשנים מסבירים כי הכוונה היא לים התיכון או לאוקיינוס במערב (רשב"ם, העמק דבר, אוהב גר, נתינה לגר). רש"ר הירש מאיר את השימוש במילה "האחרון" ומסביר שבימי קדם כיווני רוחות השמיים נקבעו כאשר פני האדם מופנים מזרחה, כך שהים התיכון נמצא מאחוריו, בגבו. הרשב"ם מוסיף שהמרחב מתפרס ממקום עמידתם של בני ישראל באותה עת, בקרן הדרומית-מזרחית, ועד לים במערב. בעל העמק דבר מבחין בין הגבולות ומסביר שהגבולות במזרח ובצפון נתחמו במדויק בגלל אילוצים מדיניים, כמו עמון ומואב, ואומות שנועדו להשמדה, בעוד שבמערב ובדרום ניתן היה להרחיב את גבולות היישוב.
לצד הפירוש הגיאוגרפי, השפתי כהן מציע קריאה רעיונית ודורש את המילים וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן מלשון "היום האחרון". לפי פירוש זה, הפסוק אינו מבטיח רק נחלה פיזית בעולם הזה, אלא גם נחלה רוחנית ונצחית לעולם הבא.