דברים, פרק ט״ו, פסוק ב׳

יצא לכם פעם להלוות כסף לחבר והוא פשוט לא הצליח להחזיר לכם? זה מצב לא פשוט בכלל. בשנת השמיטה מבקשת מאיתנו התורה לעשות מעשה מיוחד ומרגש. שנת השמיטה היא לא רק הזמן שבו האדמה נחה מחקלאות, אלא היא שנה של עזרה עמוקה בין אדם לחברו. כשהתורה כותבת דְּבַר, היא מתכוונת לדיבור שלנו. אם הלווינו כסף והחבר בא להחזיר לנו בשנת השמיטה, אנחנו צריכים להגיד לו בפירוש "משמט אני", כלומר, אני מוותר לך על החוב. כמובן, אם החבר בכל זאת ממש רוצה להחזיר כי זה חשוב לו, מותר לנו לקחת את הכסף, אבל אסור לנו לדרוש אותו ממנו. התורה אומרת שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ, וזה אומר שהמלווה צריך לעזוב ולשחרר את הכוח שיש לו על הלווה. החוק הזה שייך דווקא להלוואות של כסף שכבר השתמשו בו, ולא לחפצים ששומרים עליהם. התורה ממשיכה ומזהירה לֹא יִגֹּשׂ, כלומר אסור למלווה ללחוץ ולהציק ללווה שיחזיר את הכסף. למה? כי בשנת השמיטה החקלאי לא זורע ולא קוצר, ופשוט אין לו מאיפה לשלם. אם נלחץ עליו, הוא עלול להגיע למצב שיצטרך למכור את השדה שלו. המטרה היא שנחזור להיות שוב אחים וחברים טובים, בלי לחצים של חובות. בסוף, התורה מזכירה לנו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'. אנחנו עושים את זה לכבוד ה', שנתן לנו את כל מה שיש לנו. ויש כאן גם סוד נפלא: בדיוק כמו שאנחנו מוותרים לחברים שלנו על החובות שלהם, כך גם ה' מוותר וסולח לנו על הדברים שאנחנו חייבים לו.