שנת השמיטה אינה מסתכמת רק בשביתת האדמה, אלא נושאת עמה בשורה חברתית וכלכלית עמוקה של שמיטת חובות. במוקד הציווי עומדת הדרישה מהמלווה לוותר על כוחו המשפטי כלפי הלווה, ובכך לאתחל מחדש את מערכות היחסים בחברה על בסיס של אחווה ושוויון, תוך הכרה בבעלותו העליונה של ה' על הרכוש.
הביטוי דְּבַר נדרש על ידי הפרשנים במספר אופנים. ראשית, הוא מלמד ששמיטת החובות חלה אפילו על דברים התלויים בדיבור, ולכן השביעית מבטלת גם שבועות שבין אדם לחברו [תורה תמימה, חזקוני, בכור שור]. שנית, המילה מדגישה את הצורך באמירה מפורשת: כאשר לווה בא להחזיר את חובו בשנת השמיטה, על המלווה לומר לו "משמט אני" ולהכריז בדיבורו על ויתור החוב [רבנו בחיי, רא"ש]. עם זאת, אם הלווה מתעקש לשלם מצד חובתו המוסרית, מותר למלווה לקבל את הכסף. התורה אינה מבקשת לפטור לווים בעלי יכולת מחובתם המוסרית, אלא שוללת מהמלווה את זכות התביעה המשפטית [רש"ר הירש, רבנו בחיי].
מבחינה תחבירית, פרשנים רבים מסבירים כי סדר המילים בפסוק הפוך, ויש לקרוא אותו כאילו נכתב "שמוט את ידו של כל בעל משה" [רש"י, מזרחי, שד"ל]. המילה מַשֵּׁה מתארת את המלווה, שהממון נמצא ברשותו ובכוחו [אבן עזרא], והפועל שָׁמוֹט משמעותו עזיבה, הרפיית היד וויתור על הגבייה. הוספת המילה יָדוֹ אינה מקרית; היא מסמלת את הכוח, הממשלה והשעבוד שיש למלווה על הלווה. התורה דורשת מהמלווה להסיר לחלוטין ולצמיתות את שליטת "ידו" מנכסי הלווה ומגופו [הכתב והקבלה].
מכאן נגזר אופי החובות הנשמטים: השמיטה חלה דווקא על הלוואות, שכן הכסף ניתן להוצאה ואינו עוד בעין, אך היא אינה משמטת פקדונות או חפצים גזולים שעדיין קיימים פיזית ברשות הלווה [ביאור יש"ר, תורה תמימה, חזקוני]. כמו כן, חובות שנוצרו מהקפת חנות או שכר שכיר נשמטים רק אם נזקפו והפכו להלוואה רשמית [מלבי"ם, תורה תמימה]. חובות של יתומים אינם נשמטים, שכן בית הדין נחשב לאביהם של יתומים, והרי זה כאילו שטרי החוב שלהם כבר נמסרו לגבייה בבית הדין [רבנו בחיי, תורה תמימה].
הפועל יִגֹּשׂ מבטא תביעה מלווה בלחץ ודוחק [אבן עזרא, שטיינזלץ]. הנוגש הוא אדם התובע דבר שאינו מגיע לו, ומאחר שהחוב נשמט, כל תביעה כזו נחשבת לנגישה אסורה [מלבי"ם]. קיימת מחלוקת מתי חל איסור זה: דעת הרא"ש היא שהאיסור לתבוע מתחיל מיד עם כניסת שנת השמיטה, בעוד הרמב"ם ופרשנים אחרים סבורים שניתן לגבות את החוב במהלך השנה, והחוב פוקע לחלוטין ונאסר בתביעה רק עם שקיעת החמה של סוף השנה השביעית [הכתב והקבלה, רבנו בחיי].
ההצדקה הסוציאלית לאיסור הנגישה נעוצה במציאות החקלאית של השמיטה: מאחר שהלווה אינו זורע וקוצר בשנה זו, אין לו הכנסה שממנה יוכל לפרוע את חובו. תביעת החוב בעיתוי כזה תאלץ אותו למכור את שדהו [העמק דבר, חזקוני]. יתרה מזאת, התורה משתמשת בתארים "רעהו" ו"אחיו" (המוציאים מכלל זה גויים) כדי להדגיש את המטרה החברתית: להחזיר את בני החברה למעמד של אחים ורעים, ולשחרר את כוחות היצירה והכלכלה מהכבלים המשתקים של חובות תמידיים [רש"ר הירש].
סיום הפסוק, כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה', מנמק את המצווה. משמעות הביטוי היא שהגיע הזמן והמועד הקבוע לשמיטה [רשב"ם, מלבי"ם], והיא נעשית לכבוד ה' שנתן לאדם את הממון מלכתחילה [אבן עזרא]. מעבר לכך, טמון כאן עיקרון רוחני של מידה כנגד מידה: כשם שאנו, בני האדם, משמיטים ומוותרים על החובות שחברינו חייבים לנו, כך אנו מעוררים את ה' להשמיט ולוותר על העוונות והחובות שאנו חייבים כלפיו [נחלת יעקב].