מצוות הצדקה ביהדות חורגת הרבה מעבר לרגש חולף של רחמים, ומוגדרת כחובה מוחלטת ומקיפה. הכתוב מציג מערכת של תמיכה כלכלית ונפשית, שנועדה להקים את האדם על רגליו תוך שמירה קפדנית על כבודו.
המילה כִּי משמשת בפסוק זה במשמעות של "אלא" [רש"י, רשב"ם]. הכפילות בביטוי פָתֹחַ תִּפְתַּח מלמדת על החובה לתת שוב ושוב, אפילו מאה פעמים, וכן על הרחבת המצווה גם כלפי עניי עיר אחרת [רש"י, רבנו בחיי, תורה תמימה, הירש]. פתיחת היד אינה רק פעולה פיזית של מתן כסף; היא דורשת גם פתיחת הפה כדי לדבר אל העני ברכות ולעודד אותו [בעל הטורים]. יתרה מכך, יש לפתוח את היד עוד לפני שהעני מבקש, ואף להביא את העזרה לפתחו אם הוא מתבייש, כדי לחסוך ממנו ביזיון [שפתי כהן, בעל הטורים, רלב"ג, צאינה וראינה]. חלק מהפרשנים רואים בכפילות זו גם הבטחה אלוהית: אם האדם יפתח את ידו פעם אחת, הוא יזכה לרוח נדיבה שתלווה אותו תמיד [מלבי"ם], ופתיחת ידו תגרום לפתיחת שערי שפע ממרום, שכן הנותן לעני נחשב כמי שמלווה לה' עצמו, והוא יזכה לגמול כפול [אור החיים, אדרת אליהו]. הצדקה אף מגנה על האדם ומצילה אותו מדינים קשים [נחלת יעקב].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ מציעות פתרון מעשי ורגיש לאדם שירד מנכסיו אך מתבייש לקבל צדקה. במקרה כזה, התורה מנחה לתת לו את הכסף בתורת הלוואה כדי לא לפגוע בכבודו, ולאחר מכן המלווה יכול להפוך זאת למתנה בתוך לבו. הלוואה נחשבת לדרגה הגבוהה ביותר של צדקה, משום שהיא מעמידה את האדם על רגליו ומסייעת לו לשקם את מקור פרנסתו באופן מכובד ושוויוני [רש"י, רבנו בחיי, העמק דבר, מלבי"ם, הירש]. מנגד, קבוצת פרשנים אחרת מפרשת את המילה מלשון "עבוט", כלומר משכון. לפי גישה זו, מדובר בהלוואה ממשית שבה המלווה רשאי לקחת משכון כדי להבטיח שהכסף לא יאבד, אך עליו לנהוג בו על פי דיני התורה ואף להשיב לעני את המשכון כאשר הוא זקוק לו לשימושו האישי [אבן עזרא, חזקוני, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ, בכור שור].
התורה מציבה גבול ומדד מדויק לנתינה. המילים דֵּי מַחְסֹרוֹ מלמדות שיש לספק לעני בדיוק את מה שחסר לו בהתאם למצבו, אך אין שום חובה על הנותן להעשירו או לתת לו מעבר למידה זו [רש"י, רבנו בחיי, ביאור יש"ר, צאינה וראינה]. יש להתאים את סוג העזרה לצורך המיידי: אם הוא זקוק ללחם, יש לתת לו לחם מיד, ואם הוא זקוק לכסף, יש לתת לו כסף [הירש, צאינה וראינה, שפתי כהן].
עם זאת, המילים אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ מדגישות שהנתינה היא סובייקטיבית לחלוטין ומותאמת אישית. אם מדובר באדם עשיר שירד מנכסיו והיה רגיל לרמת חיים גבוהה בעברו, כגון סוס לרכוב עליו, עבד שירוץ לפניו, או בגדים ומאכלים משובחים, הקהילה מחויבת לספק לו את צרכיו בהתאם להרגלו הקודם כדי לשמר את כבודו האבוד [רש"י, רבנו בחיי, רלב"ג, הירש, מלבי"ם, ברכת אשר]. בנוסף, המילה לוֹ נדרשת על ידי הפרשנים כרמז לחובה לדאוג לעני להקמת משפחה. החובה כוללת מציאת שידוך, מימון הוצאות החתונה, ושכירת בית מרוהט עם מיטה ושולחן עבורו, כדי להשלים את החסר בחייו [רש"י, רבנו בחיי, תורה תמימה, שפתי חכמים, צאינה וראינה, ברכת אשר].
כדי לעמוד במשימה כה מורכבת של דאגה לכל צורכי העני, הפרשנים מסכימים כי לא די ביוזמה פרטית של יחידים, אלא נדרשת מערכת קהילתית מאורגנת של גבאי צדקה שינהלו את התמיכה. עם זאת, החובה הבסיסית מוטלת על כל אדם ואדם, והשילוב בין התרומה האישית לקופה הציבורית הוא שיוצר את רשת הביטחון החברתית המושלמת [רלב"ג, הירש, תורה תמימה].