לאחר שהתורה עסקה בהרחבה בדיני חברה, משפט וחסד, כדוגמת צדקה, שמיטת כספים ושחרור עבד עברי, היא עוברת לצוות על חובות של הכרת הטוב כלפי ה' על הרכוש שהעניק לאדם [ספורנו, אברבנאל]. סמיכות הפרשיות אינה מקרית: כשם שה' גאל אותנו מבית עבדים ופסח על בכורינו במצרים, כך עלינו לשחרר את העבד ולהקדיש את בכורי הבהמה כהכרת תודה [אלשיך]. בנוסף, נלמד מכאן קל וחומר מוסרי: אם התורה אוסרת להעביד בהמת בכור, קל וחומר שאסור להעביד עבד עברי בעבודת פרך משפילה [בעל הטורים, חזקוני].
הפסוק פותח במילה כָּל, אשר באה לרבות גם בכור בעל מום, ללמד שגם הוא אסור בגיזה ובעבודה [מלבי"ם, חזקוני]. המילה אֲשֶׁר יִוָּלֵד ממעטת בעל חיים שיצא בניתוח דופן (ניתוח קיסרי), ומלמדת שקדושת הבכור חלה רק בלידה טבעית ומרגע היציאה מהרחם [מלבי"ם, חזקוני, רלב"ג, תורה תמימה]. הביטוי בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ מדגיש את הבעלות הבלעדית של היהודי, ומוציא מכלל זה בהמה השייכת בשותפות לגוי, שאינה מתקדשת בקדושת בכור [הירש, תורה תמימה]. כמו כן, המילה הַזָּכָר מבהירה כי הקדושה חלה אך ורק אם הוולד הראשון שפותח את הרחם הוא זכר, ומוציאה מכלל זה נקבה (אפילו אם לאחריה נולד זכר), וכן בעל חיים שמינו אינו מוגדר, כטומטום ואנדרוגינוס [הירש, תורה תמימה].
הציווי תַּקְדִּישׁ מעורר קושי פרשני ניכר, שכן קדושת הבכור חלה עליו באופן אוטומטי מרחם אמו, ובמקום אחר בתורה (ויקרא כ"ז) אף נאמר במפורש "לא יקדיש איש אותו". הפרשנים מציעים מספר דרכים ליישב סתירה זו:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהציווי כאן מטיל חובה לבטא את הקדושה בפה. למרות שהבהמה קדושה מאליה, מצווה על האדם להכריז בדיבור "הרי אתה קדוש לבכורה". מנגד, הכתוב בספר ויקרא האוסר להקדיש, כוונתו שאין להקדיש את הבכור לשם קורבן אחר (כגון קורבן עולה), אלא חובה לשמור על ייעודו המקורי כבכור [רש"י, רשב"ם, מלבי"ם].
גישה שניה גורסת כי למרות שגוף הבהמה קדוש ואינו ניתן להקדשה מחודשת, הבעלים יכול להקדיש את "טובת ההנאה" שלו – כלומר, את הזכות לבחור לאיזה כהן להעניק את הבכור – ולהעריך את שוויה הכלכלי כדי לתרום אותו להקדש בדק הבית [רש"י, גור אריה, מזרחי, ברטנורא, שפתי חכמים].
גישה שלישית מסבירה שמשמעות ההקדשה כאן אינה הכרזה מילולית, אלא דרישה להתנהגות מעשית: לנהוג בבכור מנהג קדושה, לשמרו, ולא להשתמש בו לצרכי חול [רשב"ם, העמק דבר, רא"ש, הדר זקנים, בכור שור, רלב"ג].
התנהגות זו מפורטת מיד בהמשך: לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכֹר צֹאנֶךָ. התורה נוקטת בדוגמאות המצויות ביומיום – עבודה אופיינית לשור, וגיזה (חיתוך הצמר) אופיינית לצאן. עם זאת, הפרשנים מסכימים כי הדין מוצלב וחל על שני המינים באופן שווה: אסור לגזוז שור ואסור לעבוד בצאן [תורה תמימה, רלב"ג, משכיל לדוד]. לבסוף, הדיוק במילים בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ בא ללמד כי איסור העבודה חל דווקא על בכור בהמה, אך מותר לאדם להיעזר ולעבוד עם בכור אדם [תורה תמימה].