כאשר עבד עברי בוחר מרצונו החופשי להמשיך בעבדותו ומוותר על שחרורו, התורה מצווה על טקס פיזי וסמלי המקבע את מעמדו החדש.
הפעולה מתבצעת באמצעות אֶת הַמַּרְצֵעַ, שהוא כלי אומנות עשוי מתכת המורכב מחוד הנעוץ בידית אחיזה או בעצם, ומשמש לניקוב חורים [ביאור שטיינזלץ, תורה תמימה]. הכתוב מורה וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת, כלומר על האדון להצמיד את אוזנו הימנית של העבד אל הדלת, ולנקב באמצעות המרצע את גוף האוזן עד שהכלי יעבור דרכה ויגיע אל הדלת [ביאור שטיינזלץ, תורה תמימה, מלבי"ם]. הסיבה שהתורה מזכירה דווקא את הדלת היא משום שהיא עשויה מעץ, ונוח יותר לנקב כנגדה מאשר כנגד קיר אבן [חזקוני, בכור שור]. פעולה זו נעשית באופן פרטי בין האדון לעבד ולא בבית הדין [הכתב והקבלה], והיא מהווה תזכורת לכך שהאדון היה חייב לשחררו, אך העבד הוא זה שסירב לצאת לחופשי [אבן עזרא].
בעקבות הרציעה נקבע כי וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם. למרות הלשון המוחלטת, כל הפרשנים מסכימים כי העבדות אינה נמשכת לנצח. הניסוח "עבד עולם" במקום "עבד לעולם" בא לרמז על כך שיש גבול לתקופה זו [משכיל לדוד]. גבול זה מתפרש בשני אופנים המשלימים זה את זה, ראשית, העבד משתחרר בשנת היובל, שכן התורה קובעת במקום אחר שביובל כל אדם שב אל משפחתו [רש"י, מזרחי, גור אריה, ביאור יש"ר]. שנית, המילה "עולם" מתייחסת לעולמו ולתקופת חייו של האדון. בניגוד לעבד רגיל שאם אדוניו מת הוא ממשיך לעבוד את בנו של האדון עד תום שש שנות העבדות, העבד הנרצע קונה את חירותו מיד עם מות האדון. הסיבה לכך היא שהעבד בחר להשתעבד מתוך אהבה אישית לאדון עצמו, ולכן הוא אינו משועבד ליורשיו [אור החיים, תורה תמימה, מלבי"ם].
בסיום הפסוק מופיעה ההוראה וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן. רובם המכריע של הפרשנים מבהירים כי הוראה זו אינה מתייחסת בשום אופן לטקס הרציעה, שכן אמה עברייה אינה נרצעת לעולם. ההוראה "תעשה כן" מדלגת על עניין הרציעה וחוזרת אל תחילת הפרשייה, שם מוזכרת מצוות ההענקה, החובה להעניק לעבד מתנות פרידה נדיבות עם שחרורו. הכתוב מצווה שכשם שמעניקים לעבד, כך חובה להעניק לאמה [רש"י, אבן עזרא, רשב"ם, רבנו בחיי, רלב"ג]. תופעה זו, שבה הכתוב מתייחס לעניין רחוק ולא לעניין הסמוך אליו, מוכרת במקרא [רבנו בחיי]. התורה מדגישה זאת כאן כדי ללמד שהאמה זכאית למתנות שחרור בכל אופן שבו היא יוצאת לחופשי [תורה תמימה], ומתוך רצון ברור של התורה שאשה לא תישאר שפחה לצמיתות אלא תצא לחופשי ותקים משפחה [שד"ל]. בנוסף, יש המפרשים שההשוואה לאמה נוגעת גם לשחרור במות האדון. כשם שהעבד הנרצע אינו עובר בירושה לבן האדון, כך גם האמה העבריה משתחררת מיד עם מות אדונה ואינה עובדת את יורשיו [הכתב והקבלה, מלבי"ם, תורה תמימה].