דברים, פרק ט״ו, פסוק י״ז

קרה לכם פעם שהייתם במקום שממש אהבתם, וכשהגיע הזמן ללכת פשוט לא רציתם לעזוב? התורה מספרת על עבד עברי שהגיע הזמן שלו להשתחרר, אבל הוא בוחר מרצונו החופשי להישאר אצל האדון שלו. במקרה כזה, עושים פעולה מיוחדת וסמלית. האדון לוקח אֶת הַמַּרְצֵעַ, שזה כלי עבודה ממתכת עם קצה חד שנועד לעשות חורים, ומבצע את ההוראה וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת. כלומר, הוא מצמיד את האוזן הימנית של העבד אל הדלת, ועושה בה חור קטן. למה דווקא דלת? פשוט כי היא עשויה מעץ, ויותר קל ונוח לעשות את זה מולה מאשר מול קיר אבן. הפעולה הזו נעשית בפרטיות, רק בין האדון לעבד, כדי להזכיר לעבד שהוא יכול היה לצאת לחופשי, אבל בחר בעצמו להישאר. בעקבות המעשה הזה, התורה אומרת שהעבד נשאר אצל האדון וקובעת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם. אבל האם זה באמת לנצח? ממש לא. התקופה הזו מסתיימת בשנת היובל, שבה כל האנשים חוזרים הביתה למשפחות שלהם, או במקרה שהאדון הולך לעולמו. העבד הרי בחר להישאר רק בגלל שהוא אהב את האדון עצמו, ולכן הוא לא מחויב להמשיך לעבוד אצל הילדים של האדון. בסוף, התורה מוסיפה הוראה חשובה ואומרת וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן. אולי תחשבו שגם לאישה שעובדת כאמה עושים חור באוזן? אז זהו שלא. התורה מתכוונת כאן למשהו אחר לגמרי. היא מזכירה שכמו שנותנים לעבד מתנות יפות ונדיבות כשהוא משתחרר, כך בדיוק חובה לתת גם לאמה כשהיא יוצאת לחופשי. התורה רוצה שהיא תצא לדרך חדשה ותוכל להקים לעצמה משפחה בשמחה.