יצא לכם פעם לקבל הזדמנות לצאת לחופש אמיתי, ובכל זאת להחליט להישאר בדיוק באותו מקום? תארו לעצמכם עבד עברי שהגיע הזמן שלו להשתחרר. האדון נותן לו מתנות רבות כדי שלא יפחד לצאת לחיים חדשים בלי כלום. אבל פתאום, העבד אומר: לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ. הוא מבקש את זה פעמיים, פעם אחת כשהוא עדיין עבד ופעם נוספת ממש ברגע השחרור.
למה שמישהו יוותר על החופש שלו? העבד מסביר: כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ. הוא כל כך נקשר לאדון, לאשתו ולילדים שלו, ויש ביניהם אהבה הדדית אמיתית. התורה מוסיפה וכותבת כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ. המילה עִמָּךְ מלמדת אותנו שהאדון והעבד היו ממש שווים. אם האדון אכל אוכל טעים וישן על מיטה רכה ונעימה, הוא היה חייב לתת בדיוק את אותו הדבר גם לעבד שלו. התנאים היו כל כך טובים, עד שהיה נדמה לפעמים שמי שקונה עבד, בעצם קונה לעצמו אדון!
למרות כל הפינוקים והיחס החם, ההחלטה של העבד להישאר היא קצת עצובה. ברגע שהוא מוותר על החופש שלו, הוא מראה שהוא מעדיף לסמוך על בן אדם במקום לבטוח בה' שידאג לו. הרי במעמד הר סיני בני ישראל למדו שהם צריכים להיות עבדים רק לה', ולא לאנשים אחרים. לכן, העבד מקבל סימן באוזן שלו, שנקרא רציעה. הסימן הזה נועד להזכיר לו שהוא בחר להשתעבד לאדם, וכאילו חזר אחורה אל ימי העבדות במצרים.