מצות הצדקה מוצגת לא רק כחובה חברתית, אלא כמנגנון רוחני עמוק שבו העשיר משמש כגזבר של ה'. העוני אינו סימן לשנאת ה' או לעונש גרידא, אלא נועד לזכות את הנותן במצוות החסד, שכן ה' מפקיד מראש את מנתו של העני בנכסי העשיר [אור החיים, אברבנאל, אלשיך, בכור שור]. מניעת צדקה ממשולה לכפירה, שכן היא מעידה על אמונה שהעושר הוא פרי חכמתו של האדם בלבד ולא מתנת שמים [צאינה וראינה].
התורה משרטטת סדר עדיפויות ברור במתן צדקה, הבנוי במעגלים מתרחבים מהקרוב אל הרחוק. המילה אֶבְיוֹן נגזרת מהשורש א.ב.ה, המבטא רצון ותאווה, שכן האביון חסר כל ומתאווה לכל דבר [אבן עזרא, מלבי"ם, תורה תמימה]. בשל עומק חסרונו, הכלל הוא שהעני שתאב וזקוק יותר לדבר מסוים, קודם לאחרים [רש"י, מזרחי, גור אריה]. נוסף על כך, המילה מצביעה גם על עני הגון וחשוב שירד מנכסיו [העמק דבר].
לאחר מכן קובעת התורה עדיפות משפחתית וגאוגרפית: מֵאַחַד אַחֶיךָ מלמד שקרובי משפחה קודמים לזרים, ובתוך כך, אח מן האב קודם לאח מן האם [רש"י, רלב"ג, שפתי חכמים, מלבי"ם]. הצירוף בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ מצביע על כך שעניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת [רש"י, רלב"ג, תורה תמימה], וכן מבדיל בין עני מקומי לבין עני המחזר על הפתחים מעיר לעיר, שלו אין חובה לתת מתנה מרובה [העמק דבר, תורה תמימה]. המילה בְּאַרְצְךָ מדגישה שעניי ארץ ישראל קודמים לעניי חוץ לארץ [רש"י, רלב"ג, תורה תמימה]. עם זאת, אזכור הארץ נועד גם להדגיש שאפילו בארץ ישראל, בשנת השמיטה שבה חקלאים מאבדים את הכנסתם והחובות נשמטים, חובת הצדקה נותרת בעינה ואין להשתמט ממנה בטענה של הפסד כלכלי [הכתב והקבלה, אדרת אליהו, תולדות יצחק].
התורה מכירה במאבק הפנימי המלווה את הפרידה מהממון, ומזהירה מפני שני שלבים של אטימות. תחילה, לֹא תְאַמֵּץ אֶת־לְבָבְךָ. הרחמנות היא תכונה טבעית, וכדי להתעלם ממצוקת העני נדרש האדם להפעיל כוח ולאמץ את ליבו באכזריות מחושבת [רש"ר הירש, ביאור יש"ר, שפתי כהן, חומת אנך]. אזהרה זו מכוונת גם כלפי מי שמתייסר ומרגיש צער בעת הנתינה [רש"י], או לחלופין, מורה שגם כאשר אין לאדם כסף לתת, עליו לדבר על לב העני דברי נחמה ופיוס ולא להקשיח את יחסו אליו [אבן עזרא, רבנו בחיי, צאינה וראינה].
השלב השני הוא המעשה הפיזי: וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת־יָדְךָ. משמעות המילה היא סגירה וצמצום [אבן עזרא, שד"ל, חזקוני]. הפרשנים מתארים מצב פסיכולוגי מוכר שבו אדם כבר התעורר לרחמים, הושיט את ידו לכיסו כדי לתת, אך ברגע האחרון היצר הרע גובר עליו, הוא קופץ את ידו ומונע את הנתינה [רש"י, שפתי כהן, מלבי"ם]. גישה משלימה מסבירה שהאזהרה היא מפני מתן נדבות קטנות בלבד במקום פתיחת היד ברוחב לב [שטיינזלץ].
בסיום הפסוק מזכירה התורה שהעני הוא מֵאָחִ֖יךָ, כדי לעורר את התודעה שגלגל חוזר בעולם. מי שמסרב לתת, עלול למצוא את עצמו באותו מצב של עוני, נזקק לעזרת אחיו [רש"י, מלבי"ם, תולדות יצחק]. ברובד רעיוני עמוק יותר, האביון הממתין בשער מסמל גם את מלך המשיח, שהוא "עני ורוכב על חמור", וממתין בכיסופים לגאולת ישראל, שתלויה בין היתר בפתיחת הלב והיד במצוות הצדקה [אור החיים].