החובה להעניק מתנת שחרור לעבד עברי עשויה להיראות כמנוגדת לשורת הדין היבשה, שהרי האדון כבר שילם מראש על עבודתו של העבד. למרות זאת, האדון נדרש לפעול בנדיבות וברחמים, מתוך חיבור ישיר לזיכרון ההיסטורי של שעבוד בני ישראל ושחרורם [ביאור שטיינזלץ, ביאור יש"ר].
הפרשנים מסכימים כי הזיכרון הנדרש אינו מתייחס רק לעצם היציאה לחופשי, אלא לאופן שבו היא התבצעה. המילה וַיִּפְדְּךָ מבטאת את העובדה שה' העניק לבני ישראל פדיון ושכר חלף עבודתם [הכתב והקבלה], והוציא אותם ברכוש גדול ובמתנת שחרור עצומה [בכור שור, רשב"ם, רש"ר הירש]. ה' לא רק שחרר את העם מעבדות, אלא דאג להעביר אליהם ממון מאלו ששעבדו אותם [ספורנו]. כשם שה' לא שילח את בני ישראל בידיים ריקות, כך מצופה מהאדון להעניק לעבדו מאותו השפע שבו בירך אותו ה' [רלב"ג].
חלק מן המפרשים מדגישים כי ה' נתן לעם ישראל מתנה כפולה ביד רחבה – פעם אחת מביזת מצרים ופעם שנייה מביזת הים – וכך גם על האדון להעניק לעבדו בשפע ובצורה כפולה [רש"י, רבנו בחיי, תורה תמימה]. רכוש זה כלל צאן ובקר, התואמים להלכות מתנת ההענקה, וכן כלי כסף, זהב ובגדים שניתנו כשכר עבודה [רלב"ג, מלבי"ם].
ביחס למילים עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ, עולה השאלה מדוע יש צורך לצוות על כך, והרי מידת החמלה טבועה בטבעו של האדם. ההסבר לכך הוא שה' רצה לזכות את ישראל במצווה; אף על פי שהרחמים הם תגובה אנושית טבעית, קיום המעשה כציווי אלוהי מעניק לאדם שכר רוחני על עצם שמירת המצוות [ביאור יש"ר].
רובד נוסף בפרשנות מתמקד במילה הַיּוֹם החותמת את הפסוק. סמיכותה של מילה זו לפסוקים הבאים, העוסקים בעבד הבוחר להישאר אצל אדונו ולרצוע את אוזנו, מלמדת כי פעולת הרציעה חייבת להתבצע ביום ולא בלילה [קיצור בעל הטורים, מלבי"ם]. עם זאת, יש המעירים כי מאחר שפשט הפסוק אינו עוסק כלל ברציעה, פוסקי הלכה מרכזיים לא ראו בדרשה זו הלכה למעשה ולא הכניסו אותה לספרי הפסיקה שלהם [תורה תמימה, מלבי"ם].