הבאת קורבן לה׳ דורשת שלמות גופנית המבטאת את שלמות הקשר עם הבורא, ולכן בהמה בעלת פגם פסולה למזבח. מכיוון שאיסור הקרבת בהמות בעלות מום כבר מוזכר בתורה, הפרשנים מסבירים כי הפסוק נועד להדגיש את הדין המיוחד של בכור הבהמה. היה ניתן לחשוב שקדושתו הטבעית של הבכור, הקיימת מרגע לידתו, תאפשר את הקרבתו גם אם הוא פגום [חזקוני]. לכן הפסוק מבהיר שאסור להקריבו, ומלמד שבניגוד לקורבנות אחרים, הבכור אינו זקוק לפדיון כדי לצאת לחולין, אלא נותר ברשות הכהן ומותר לאכילה רגילה [רלב"ג, רש"ר הירש].
המילים יִהְיֶה בוֹ מוּם מצביעות על פגם שנוצר בבהמה במהלך חייה, לאחר לידתה. כדי שלא נטעה לחשוב שרק מום מאוחר פוסל את הבהמה, התורה מוסיפה את המילים כֹּל מוּם רָע כדי לכלול גם בהמה שנולדה עם מום ממעי אמה [תורה תמימה, מלבי"ם, חזקוני].
התורה מפרטת שני סוגי מומים מרכזיים: פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר. הבחירה בסדר זה אינה מקרית. בניגוד למומי אדם, שם העיוורון מוזכר ראשון כי חוש הראייה חיוני יותר לאדם, בבהמה ההליכה היא התכונה הבולטת והחשובה, ולכן הפיסחות מקדימה את העיוורון. המילה פִּסֵּחַ מתארת בהמה שצולעת גם ללא שבר ממשי ברגל, והמילה עִוֵּר מתארת עיוורון מוחלט, גם אם העין נראית שלמה כלפי חוץ [העמק דבר].
התוספת כֹּל מוּם רָע משמשת את הפרשנים בשתי דרכים עיקריות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק בנוי במבנה של כלל ופרט, המלמד שכשם שפיסחות ועיוורון הם מומים גלויים לעין שאינם ניתנים לריפוי, כך כל פגם הפוסל את הבהמה חייב להיות מום חיצוני וקבוע. מכאן שפגמים פנימיים ונסתרים אינם נכללים באיסור זה [רש"י, רש"ר הירש, צפנת פענח], ואם מדובר במום חולף, יש להמתין עד שיתברר אם הפך לקבוע [רלב"ג]. מאידך, ישנם פרשנים הרואים במילים אלו ריבוי שנועד להכליל את כלל המומים המוזכרים במקומות אחרים בתורה [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. ריבוי זה מרחיב את הפסול גם לפגמים קטנים אך קבועים, כמו חוסר בסחוס האוזן בגודל של גזירת ציפורן, וכן למצבים שאינם מכבדים את המזבח, כגון בהמה זקנה, חולה, בעלת שחין, יבלות או כזו שנודף ממנה ריח רע [תורה תמימה].