הפסוק שלפנינו מציג את גישתו הייחודית של המקרא למוסד העבדות, תוך שהוא ממשיך את הדיון הקודם בדיני עוני וצדקה. סמיכות זו אינה מקרית; היא נועדה להדגיש כי פעמים רבות אדם מגיע לידי עבדות משום שהחברה לא תמכה בו כלכלית ולא העניקה לו הלוואות או צדקה כנדרש [אלשיך, חזקוני, צרור המור]. עבדות זו אינה נתפסת כדיכוי נצחי, אלא כמנגנון שיקום זמני וקצוב שנועד לאפשר לאדם לשלם את חובותיו ולשוב למוטב [ביאור שטיינזלץ, רש"ר הירש].
בביאור המילים כִּי יִמָּכֵר לְךָ, נחלקו הפרשנים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפועל מנוסח בצורה סבילה (נפעל) כדי ללמד שהפסוק עוסק באדם שמכרו אותו אחרים, דהיינו בית הדין, משום שגנב ולא היה לו כסף להשיב את הגזילה. המילה לְךָ באה ללמד שבית הדין רשאי למכור עבד עברי רק ליהודי, ולא לגוי [אור החיים, תורה תמימה, צפנת פענח]. מנגד, יש הסבורים כי לפי הפשט, הפסוק מדבר דווקא על אדם שמכר את עצמו מרצונו עקב דוחק כלכלי עמוק [שד"ל].
מאחר שדין העבד העברי כבר הוזכר באריכות בספר שמות (פרשת משפטים), הפרשנים מסבירים כי הפרשה נשנית כאן כדי לחדש שני דברים עיקריים: האחד הוא מצוות ההענקה (מתן מענק שחרור נדיב לעבד בצאתו), והשני הוא השוואת דיני האישה לדיני האיש באמצעות התוספת אוֹ הָעִבְרִיָּה. בניגוד לאיש, אישה אינה נמכרת על ידי בית דין בגין גניבה, אלא מדובר בילדה קטנה שאביה נאלץ למכרה לאמה עקב עוני קיצוני [רש"י, רשב"ם, אבן עזרא, ברכת אשר]. החידוש כאן הוא שגם היא מקבלת מענק שחרור וזוכה להשתחרר לאחר שש שנים, או אף קודם לכן אם הגיעה לגיל בגרות [רלב"ג, ביאור יש"ר]. עצם ההשוואה בין הָעִבְרִי ל-הָעִבְרִיָּה מלמדת ששניהם נקנים באותה דרך, באמצעות כסף [תורה תמימה].
המילים וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים מכילות בתוכן הגבלות משפטיות ורוחניות. מבחינה משפטית, המילה וַעֲבָדְךָ מלמדת על קשר אישי: העבד מחויב לעבוד רק אותך ואת בנך, אך אם מתת – הוא אינו מחויב לעבוד את בתך או יורשים אחרים, אלא יוצא מיד לחופשי [חזקוני, תורה תמימה]. כמו כן, הגבלת הזמן ל-שֵׁשׁ שָׁנִים חלה דווקא על מי שנמכר על ידי בית דין, אך אדם המוכר את עצמו רשאי להשתעבד מרצונו גם לתקופה ארוכה יותר [תורה תמימה].
מבחינה רעיונית, שש שנות העבודה מקבילות לששת ימי החול, בעוד שנת השחרור השביעית מקבילה ליום השבת, שבו האדם אינו תלוי במעסיקו אלא ניזון מברכת ה' [שפתי כהן]. למרות מעמדו הנחות כעבד, התורה מדגישה את ערכו הסגולי של כל יהודי, שכן הוא נותר עבדו של אלוהים ולא קניינו המוחלט של האדון [אלשיך].
לקראת תום התקופה, מצווה התורה: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ. ניסוח זה, המציין כי השילוח נעשה "בשנה השביעית", פותח פתח למקרים שבהם העבד ייאלץ לעבוד גם בתוך השנה השביעית עצמה, למשל אם ברח באמצע תקופת עבודתו ועליו להשלים את הזמן החסר [אור החיים]. עם זאת, אם העבד חלה במהלך שנות עבודתו והתרפא, הוא אינו נדרש לפצות את אדונו על זמן המחלה, אלא יוצא לחופשי בחינם [חזקוני].
שחרור העבד אינו רק אקט טכני, אלא תהליך של שיקום חברתי. התורה דורשת שהשחרור יהיה מֵעִמָּךְ בצורה מכובדת, תוך מתן מתנות רבות כדי שהעבד לא יצא בידיים ריקות ויחזור למעגל העוני והפשע. חובה זו נשענת על הזיכרון ההיסטורי של יציאת מצרים: כשם שאלוהים פדה את בני ישראל מעבדות למצרים והוציאם ברכוש גדול, כך מחויב האדון לשלח את עבדו מתוך שפע ונדיבות [אברבנאל, צרור המור].