יצא לכם פעם לחשוב מה קורה כשאדם עושה טעות גדולה, כמו לגנוב, ואין לו בכלל כסף להחזיר? בתקופת התנ"ך, במקום לשלוח אותו לכלא, התורה מציעה פתרון מיוחד שעוזר לו לתקן את דרכיו. בית הדין היה מעביר אותו לעבוד אצל משפחה לתקופה מסוימת. כשהתורה אומרת כִּי יִמָּכֵר לְךָ, הכוונה היא שבית הדין דואג שהוא יעבוד רק אצל משפחה יהודית, שתעזור לו להשתקם וללמוד לעבוד קשה וביושר. לפעמים, משפחות היו בעוני כל כך קשה, עד שאבא נאלץ לשלוח את הבת הקטנה שלו לעבוד בבית אחר. לכן התורה מוסיפה אוֹ הָעִבְרִיָּה, כדי ללמד שגם הילדה הזו מקבלת יחס טוב ומשתחררת לחופשי בדיוק כמו כולם.
התורה קובעת וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים. למה דווקא שש שנים? ממש כמו שאנחנו עובדים ששת ימי חול ואז נחים בשבת, כך האדם עובד שש שנים, ובשנה השביעית הוא יוצא לחופשי וסומך על ברכת ה'. המילה וַעֲבָדְךָ מלמדת עוד משהו מעניין: העובד מחויב לעזור רק לאדון עצמו ולבנו. אם האדון הולך לעולמו, העובד לא עובר לשאר בני המשפחה אלא משתחרר מיד.
כשהזמן מסתיים, התורה מצווה וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ. אם העובד היה חולה במהלך השנים האלו, הוא לא צריך להשלים את הזמן ויוצא לחופשי כרגיל, אבל אם הוא ברח בכוונה באמצע הזמן, הוא יצטרך להשלים את הימים שהחסיר. החלק הכי מרגש נמצא במילה מֵעִמָּךְ. כשהעובד עוזב, אסור לתת לו ללכת בידיים ריקות. המשפחה חייבת לתת לו מתנות רבות ונדיבות. ממש כמו שה' הוציא אותנו ממצרים ונתן לנו רכוש רב, כך אנחנו עוזרים לאדם הזה להתחיל חיים חדשים וטובים, כדי שיהיה לו שפע והוא לא יצטרך לגנוב שוב לעולם.