התורה מציגה הבחנה ברורה ביחסי ממונות בשנת השמיטה, ומאזנת בין מציאות כלכלית לחמלה חברתית. ההוראה לגבי גביית חובות מבדילה בין לווה נוכרי לבין לווה יהודי, תוך התחשבות במצבם השונה בשנה זו.
הציווי אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ מוסבר על רקע המציאות החקלאית. הנוכרי ממשיך לזרוע, לקצור ולבצור בשנת השמיטה, ולכן יש לו הכנסה ויכולת לפרוע את חובותיו, במיוחד כאשר מדובר בהלוואות מסחריות. לעומתו, היהודי שובת ממלאכה חקלאית לשם שמים, ולכן אין לו במה לשלם [חזקוני, בכור שור, העמק דבר]. בנוסף, חוקי השמיטה והריבית הם גזירות אלוהיות שאינן מחויבות השכל, ולכן אינם חלים על הנוכרי [ביאור יש"ר], ויש בכך גם הקפדה שלא לתת מתנות חינם לעובדי עבודה זרה [רלב"ג].
קיימת מחלוקת יסודית לגבי מהות ההוראה לנגוש את הנוכרי. גישה אחת גורסת כי זוהי מצוות עשה גמורה לדרוש את החוב מהנוכרי [הרמב"ם, מובא ברמב"ן, בטור הארוך ובמלבי"ם]. אולם הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאין זו חובה אלא רשות בלבד. התורה מנסחת זאת כך כדי להוסיף רובד של חומרה לאיסור גביית החוב מיהודי. כלומר, מתוך ההיתר לנגוש את הנוכרי נלמד איסור נוסף לגבי האח היהודי, וכך הנוגש יהודי עובר גם על מצוות לא תעשה וגם על מצוות עשה [רמב"ן, רש"י, אבן עזרא, תורה תמימה, ביאור יש"ר, הטור הארוך].
לגבי החלק השני של הפסוק, וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ, הכתוב מזהיר את המלווה שלא ינצל את הזמן שלפני שנת השמיטה כדי לנגוש בחוזקה את הלווה היהודי מתוך פחד שהחוב יישמט [נחלת יעקב]. עם זאת, המילים אֶת אָחִיךָ מלמדות על חריג משמעותי לדין השמיטה. כאשר המלווה מחזיק בידו משכון כנגד ההלוואה, החוב אינו נשמט, שכן הכסף אינו נמצא רק אצל האח הלווה, אלא כבר מוחזק בידי המלווה [רבנו בחיי, קיצור בעל הטורים, מלבי"ם, בכור שור, רש"ר הירש]. הפוסקים נחלקו האם דין זה תקף גם כאשר המשכון בעל ערך מועט ואינו מכסה את כל החוב [תורה תמימה].
הדרישה תַּשְׁמֵט יָדֶךָ מחייבת את המלווה להפקיר את החוב לחלוטין ולסלק את ידו ממנו [רלב"ג], והיא חלה על יהודים כחובה אישית גם מחוץ לגבולות ארץ ישראל [רש"ר הירש]. יחד עם זאת, הדיוק במילה יָדֶךָ מלמד שהשמיטה פועלת רק על חוב שנמצא ביד המלווה, אך לא על חוב שנמסר לידי בית הדין. מלווה שמוסר את שטרות החוב שלו לבית הדין, מסלק את עצמו מתביעת החוב והופך את בית הדין לגובה הרשמי, ולכן השמיטה אינה מבטלת חוב זה [הכתב והקבלה, חזקוני, בכור שור, מלבי"ם].
על בסיס עיקרון משפטי זה התקין הלל הזקן את תקנת הפרוזבול. כאשר ראה הלל שאנשים נמנעים מלהלוות זה לזה לפני שנת השמיטה ועוברים על איסור תורה, הוא תיקן שדי בכך שהמלווה יצהיר בפני בית הדין שהוא מוסר להם את תביעת חובותיו. הצהרה זו, הנכתבת בשטר הפרוזבול, הופכת את בית הדין לנוגש במקום המלווה, וכך ניתן לגבות את החוב גם לאחר שנת השמיטה, תקנה שהצילה את הכלכלה והחברה [תורה תמימה, הכתב והקבלה, חזקוני]. ראוי לציין כי חוב כלפי גר תושב אינו נשמט, אך גם אין חובה לנגוש אותו [רלב"ג].