תארו לעצמכם שהלוויתם כסף למישהו, ופתאום מגיעה שנת השמיטה. מה עושים עכשיו? התורה מלמדת אותנו לעשות הבדל בין שני סוגים של אנשים שלוו מאיתנו כסף. בשנת השמיטה, חקלאי יהודי מפסיק לעבוד בשדה שלו לכבוד ה'. בגלל שהוא לא זורע ולא קוצר, אין לו הכנסה והוא לא יכול להחזיר את החובות שלו. לעומת זאת, אדם שאינו יהודי ממשיך לעבוד בשדה כרגיל בשנת השמיטה, ולכן יש לו כסף לשלם. בגלל זה התורה אומרת אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ, כלומר מותר לנו לבקש מאדם שאינו יהודי להחזיר את ההלוואה שלו.
אבל כאשר מדובר ביהודי, התורה מצווה וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ. המשמעות היא שאנחנו חייבים לעזוב את החוב לחלוטין, לוותר עליו ולא לדרוש את הכסף בחזרה.
עם זאת, ישנם שני מקרים מיוחדים שבהם החוב לא מתבטל. המקרה הראשון הוא כאשר המלווה מחזיק אצלו חפץ של הלווה כעירבון, הנקרא משכון. במצב כזה הכסף כבר נחשב כאילו הוא נמצא אצל המלווה. המקרה השני נלמד מהמילה יָדֶךָ. התורה מדגישה שהחוב מתבטל רק כשהוא נמצא בידיים הפרטיות שלנו. אבל אם המלווה מוסר את מסמכי ההלוואה שלו לשופטים בבית הדין, החוב לא מתבטל כי כעת בית הדין הוא זה שאחראי על הכסף.
על בסיס הכלל החכם הזה, ראה הלל הזקן שאנשים פוחדים להלוות כסף לפני שנת השמיטה כדי לא להפסיד אותו. לכן הוא תיקן תקנה חשובה שנקראת "פרוזבול". בעזרת הפרוזבול, המלווה מצהיר שהוא מוסר את החובות שלו לבית הדין, וכך הוא יכול לקבל את כספו בחזרה גם אחרי שנת השמיטה. התקנה הזו עזרה מאוד לאנשים וגרמה להם להמשיך להלוות ולעזור אחד לשני בשמחה.