דברים, פרק ט״ו, פסוק ג׳

שנת השמיטה יוצרת הבחנה כלכלית וחברתית בין לווה נוכרי הממשיך בעבודתו החקלאית ויכול לפרוע את חובו, ולכן קיימת רשות ואף חובה לדרוש ממנו את התשלום ולקיים אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ, לבין לווה יהודי השובת ממלאכה לשם ה'. היתר הגבייה מהנוכרי נועד בין היתר להחמיר את איסור הגבייה מהיהודי, כך שלגבי החוב וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ מוטלת עליך חובה להפקירו לחלוטין והתורה דורשת שתַּשְׁמֵט יָדֶךָ ממנו. עם זאת, חובת השמיטה חלה רק כאשר החוב נמצא תחת ידך, ולכן היא אינה מבטלת חובות המגובים במשכון המוחזק כבר בידי המלווה. בדומה לכך, מלווה המוסר את תביעת חובותיו לידי בית הדין מסלק את ידו מהם, עיקרון משפטי שעליו התבסס הלל הזקן כשתיקן את שטר הפרוזבול כדי להציל את החברה ולאפשר הלוואות לפני שנת השמיטה.