מצות הצדקה וההלוואה אינה מסתכמת רק בהעברת ממון מאדם לחברו, אלא מהווה מבחן רוחני ומוסרי עמוק. היא קושרת בין הנותן, המקבל והבורא, ומבטיחה את המשכיות השפע בעולם. הפרשנים מצביעים על כך שפעולת הנתינה משפיעה לא רק על מצבו הפיזי של העני, אלא גם על נפשו של העשיר ועל מערך הכוחות הרוחניים ביקום.
המילים נתון תתן מדגישות כי חובת הצדקה היא תמידית וללא הפסקה. הכפילות מלמדת שיש לתת אפילו מאה פעמים [רש"י, רבנו בחיי, מלבי"ם], וכי גם עני המתפרנס בעצמו מן הצדקה חייב להפריש ממעט כספו ולתת לאחרים [תורה תמימה, אלשיך]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שככל שאדם מרבה בפעולות של נתינה, כך הוא משתרש וקונה לעצמו את מידת הנדיבות, והקב"ה מצדו מוסיף על ממונו ומעניק לו שפע כדי שיוכל להמשיך ולתת [אבן עזרא, נחל קדומים, תולדות יצחק]. המילה לו מכוונת לאופן הנתינה: יש לתת לעני בדיוק את מה שהוא חסר וזקוק לו [בעל הטורים], והעיקר הוא שהנתינה תיעשה בסתר, בינך לבינו, כדי לחסוך מן המקבל תחושת בושה [רש"י, מלבי"ם, רש"ר הירש, תורה תמימה, ברכת אשר].
מעבר למעשה החיצוני, התורה מקפידה על המצב הנפשי של הנותן באומרה ולא ירע לבבך. נתינה מתוך תחושת מועקה, כעס או פחד מפני חסרון כיס פוגמת במצווה. יש להעניק בסבר פנים יפות, מתוך שמחה וללא גערה [רבנו בחיי, העמק דבר, תולדות יצחק, ביאור שטיינזלץ]. המילה לבבך שנכתבה בשתי אותיות בי"ת, רומזת לכך שעל האדם לרתום הן את יצר הטוב והן את יצר הרע למצוות הנתינה. כאשר אדם מרגיל את עצמו לתת מתוך הבנה שהצדקה מביאה ברכה ורווח, אפילו יצר הרע משלים עם המעשה ואינו מתנגד לו [אלשיך, נחלת יעקב]. אין לחשוש להפסד ממוני או מביטול החוב בשנת השמיטה, שהרי מה שהאדם נותן הוא למעשה פיקדון שהופקד בידיו מראש מן השמים עבור העני [רא"ש, חזקוני, אלשיך, ביאור שטיינזלץ].
את הביטוי כי בגלל הדבר הזה מסבירים הפרשנים בשני אפיקים מרכזיים המשלימים זה את זה. האפיק הראשון קושר את המילה בגלל למושג "גלגל". העולם בנוי כגלגל החוזר, והעושר והעוני מתחלפים ומתגלגלים בין בני האדם. הקב"ה יצר מציאות זו כדי להזכיר לאדם שהוא רק תושב ארעי בעולם שכולו שייך לה'. כאשר אדם נותן צדקה, הוא מבטיח שכאשר הגלגל יסתובב, ינהגו בו או בצאצאיו במידת הרחמים [כלי יקר, רבנו בחיי, תורה תמימה, שפתי כהן].
האפיק השני קושר את המילה הדבר ללשון "דיבור". התורה מבטיחה שכר לא רק על המעשה הפיזי, אלא גם על הדיבור והכוונה. אדם שאמר שיתן ונאנס ולא הצליח, אדם ששכנע אחרים לתת, או אפילו מי שרק פייס את העני בדברים טובים ונחמות – כולם זוכים לברכה עצומה. למעשה, המילים הטובות מביאות עמן שפע ברכות רב יותר מאשר הכסף עצמו, והברכה שמעניק העני לעשיר פועלת ומשפיעה יותר ממה שהכסף פועל עבור העני [רש"י, מזרחי, העמק דבר, מלבי"ם, דברי דוד, רש"ר הירש].
הצדקה היא כה מהותית, עד שהיא מחברת בין מידת הדין (המיוצגת בעני) למידת הרחמים (המיוצגת בעשיר), ובכך מקיימת את העולם [רבנו בחיי]. מי שזוכה לתת צריך להרגיש שהוא מזין איבר מגופו שלו [אבי עזר]. בזכות נתינה שלמה וראויה זו, התורה מבטיחה יברכך ה' אלהיך בכל מעשך ובכל משלח ידך – הברכה תחול על כל תחומי העשייה, בין אם מדובר בעבודת כפיים, מלאכה וחקלאות, ובין אם מדובר במסחר, שליחות ועסקים [העמק דבר].