הקרבת הבכור ואכילתו מהווים ביטוי להכרה בהשגחת ה׳ על הברכה החקלאית והכלכלית במחזוריות קבועה. הציווי לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹאכֲלֶנּוּ מכוון לכהן, שהוא הראוי לאכול את הבכור לאחר זריקת דמו והקטרת אימוריו על המזבח. הכהן זוכה בבשר משולחן גבוה, וכאשר הכתוב מוסיף אַתָּה וּבֵיתֶךָ, הכוונה היא שהבשר נאכל על ידי הכהן ובני משפחתו [רש"י, אבן עזרא, רבנו בחיי, רש"ר הירש, בכור שור, ביאור יש"ר].
אכילה זו מוגדרת במפורש "לפני ה׳" כדי להדגיש את קדושתה. אף על פי שקרבן בכור אינו בא לכפר על חטאים כקרבנות אחרים, הכתוב מבהיר שאין מדובר במתנת כהונה רגילה, אלא בסעודה רוחנית המתקיימת במקום הנבחר בירושלים, בדומה לאדם הסועד עם מושל [העמק דבר].
התורה תוחמת את זמן הבאת הבכור ואכילתו למסגרת של שָׁנָה בְשָׁנָה. בניגוד לקרבנות אחרים שיש חובה להביאם מיד ברגל הראשון שמזדמן, את הבכור ניתן להשהות בירושלים ולאוכלו במשך שנתו הראשונה כולה [העמק דבר]. ההגבלה לשנה אחת בלבד נועדה למנוע מצב שבו הכהן יגדל עדרי בכורות לאורך זמן, דבר שעלול להביא לידי תקלה של גיזת צמרם או עבודה בהם, שהן פעולות האסורות בבכור [רלב"ג]. מעבר לכך, למחזוריות השנתית יש משמעות רעיונית: היא נועדה לעורר את תשומת הלב להשגחת ה׳ על ברכת העדרים המתחדשת, כך שכל שנה ושנה עומדת לעצמה כיחידה מובחנת של חסד אלוהי [רש"ר הירש].
לביטוי הכפול שָׁנָה בְשָׁנָה ישנן משמעויות הלכתיות נוספות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמצווה לכתחילה היא לאכול את הבכור בתוך שנתו הראשונה, אך אם עברה שנתו והוא לא נשחט, הוא אינו נפסל לאכילה, בדומה לדין מעשר שני. יתרה מכך, הכפילות מלמדת על חיבור מיוחד בין השנים: אם הכהן שחט את הבכור ביומה האחרון של שנתו הראשונה, מותר לו לאוכלו באותו יום וגם ביום המחרת שכבר שייך לשנה החדשה – כלומר, זמן אכילתו נמשך לשני ימים ולילה אחד [רש"י, מזרחי, תורה תמימה, משכיל לדוד]. חישוב שנה זו נעשה בקפידה, תוך התחשבות במבנה לוח השנה, כך שבשנת עיבור, בכור שנולד באדר הראשון ישלים את שנתו רק בחודש אדר של השנה הבאה [תורה תמימה].