התורה מרוממת את האחריות החברתית והכלכלית של האדם למדרגה עליונה. לאחר הציווי על מתנות העניים והמעשרות, עוברת התורה לדרוש מן האדם ויתור כלכלי קשה אף יותר: שמיטת חובות. דרישה זו קשה מבחינה פסיכולוגית יותר מנתינת צדקה רגילה, שכן המלווה הוציא את כספו מתוך ציפייה ברורה לקבלו בחזרה, וכעת נדרש ממנו למחוק את החוב לחלוטין [אברבנאל]. מצווה זו באה לעקור את תחושת הבעלות המוחלטת של האדם על רכושו, ולהחדיר את ההכרה כי ה' הוא הבעלים האמיתי על הקרקע ועל הממון כאחד [רש"ר הירש, רלב"ג].
בביאור המילים מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים, רוב מוחלט של הפרשנים מסכימים כי הכתוב אינו מדבר על מניין אישי של שבע שנים לכל הלוואה בנפרד, אלא על מחזור זמנים כללי וקבוע לכלל הציבור [רש"י]. עם זאת, מתקיימת מחלוקת לגבי משמעות המילה מִקֵּץ. גישת המיעוט גורסת כי הכוונה היא לתחילת השנה השביעית, שכן לכל תקופה יש שתי קצוות – התחלה וסוף [אבן עזרא]. מנגד, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מכוונת לסופה של השנה השביעית. הם מדייקים כי בניגוד למילה "קצה" שיכולה לתאר חלק מדבר או טווח זמן, המילה "קץ" מתארת נקודת סוף מוחלטת וחותכת [הכתב והקבלה]. לפיכך, שמיטת הכספים אינה מתרחשת במשך השנה עצמה, אלא נכנסת לתוקפה רק בסיומה המוחלט של השנה השביעית [רמב"ן, רבנו בחיי, תורה תמימה, בכור שור, חזקוני, ברכת אשר, ביאור יש"ר, מלבי"ם].
הציווי תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה מעורר דיון בקרב המפרשים. משמעות המילה שמיטה היא עזיבה, נטישה והסרת היד מן הרכוש או מן החוב [אבן עזרא, רלב"ג]. הפרשנים מסבירים כי התורה משלבת כאן שני סוגים של שמיטה: שמיטת קרקעות ושמיטת כספים. בעוד ששמיטת הקרקעות כבר בוארה בהרחבה בספר ויקרא, הפסוק כאן מקצר בהוראות החקלאיות ומוסיף את החידוש של שמיטת החובות הכספיים, התלויה אף היא בשנת השמיטה הכללית [רמב"ן, אברבנאל, מלבי"ם, ביאור יש"ר].
השימוש בפועל האקטיבי תַּעֲשֶׂה מעורר שאלה, שכן שמיטה היא לכאורה מצב פסיבי של הימנעות ממלאכה. יש המבארים כי הפועל בא להשוות את השמיטה לשבת; כשם שנאמר בתורה "לעשות את יום השבת", כך יש לשבות ממלאכה ולעשות את שנת השמיטה לשבת לה' [רמב"ן, רבנו בחיי, הטור הארוך]. פרשנים אחרים מדגישים כי בניגוד לשמיטת הקרקע שהיא אכן פסיבית ומאופיינת בחוסר עשייה, שמיטת כספים דורשת מהאדם מעשה אקטיבי של ויתור ומחילת החוב ללווה, ועל כן נאמר תַּעֲשֶׂה [העמק דבר, אלשיך].
קיום מצווה זו מהווה מבחן אמונה משמעותי. כאשר האדם משמיט את חובותיו מתוך רחמים, מבלי לחשוש להפסד ממונו, הוא זוכה לברכה כפולה ומכופלת מאת ה', המשגיח ומשפיע שפע לאלו המקיימים את מצוותיו באמונה ובלב שלם [שפתי כהן].