הענקת מתנות עניים אינה רק חובה ממונית, אלא נקודת שיא במחזור החקלאי והרוחני של עובד האדמה, שבה הוא נדרש לדאוג לחלשים ולמחוסרי הקרקע בחברה. חלוקת התבואה בשנה השלישית למחזור המעשרות יוצרת מציאות שבה השפע הארצי מתורגם ישירות לברכה אלוהית.
הקביעה וּבָא הַלֵּוִי מציגה מורכבות מסוימת בחלוקת המעשרות של השנה השלישית. גישה אחת מציעה שלפי פשוטו של מקרא, הלוי נחשב כאן כעני משום שאין לו נחלה, ולכן הוא נוטל חלק ממעשר העני יחד עם שאר הנזקקים [ביאור יש"ר, רש"ר הירש]. עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזהו פסוק תמציתי המקפל בתוכו שתי מתנות שונות: הלוי ממשיך לקבל את "מעשר ראשון" השנתי שלו, שאינו בטל לעולם בכל שנות המחזור, ואילו הגר, היתום והאלמנה מקבלים את "מעשר עני" המיוחד לשנה זו [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה, מלבי"ם, תורה תמימה].
הכתוב מנמק את זכאותו של הלוי במילים כִּי אֵין־לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ. מעבר להסבר הפשטני שללויים ולשאר הנזקקים אין רכוש משלהם או ידיים עובדות בחקלאות [ביאור שטיינזלץ], הפרשנים לומדים מכאן עקרון הלכתי יסודי: החובה להפריש מעשר חלה רק על תבואה שיש בה בעלות בלעדית לאדם, וללוי אין בה חלק. מכאן מופקעים מחיוב מעשר גידולים של הפקר, וכן מתנות עניים אחרות כמו לקט, שכחה ופאה, שבהם ידו של בעל השדה וידו של הלוי שוות [הכתב והקבלה, תורה תמימה, מלבי"ם, גור אריה, רש"ר הירש].
קבוצת הנתמכים הנוספת כוללת את וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה. סמיכותו של הגר ללוי, שהוא בן ברית, מלמדת כי מדובר כאן בגר צדק ולא בגר תושב או בנוכרי. מתנות אלו מיועדות לעניי ישראל בלבד, בניגוד למצוות אחרות שבהן ישנה דאגה גם למי שאינו בן ברית [רלב"ג, מלבי"ם, צפנת פענח].
הדרישה להשאיר את המעשרות אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ מדגישה את אופייה המקומי של הנתינה בשנה זו. בניגוד ל"מעשר שני" של השנים הקודמות שאותו חובה להעלות ולאכול בירושלים, מעשר עני נאכל בכל מקום [רש"י, מזרחי, גור אריה]. בנוסף, נלמד מכאן איסור להוציא את פירות מעשר העני מחוץ לגבולות ארץ ישראל, ויש המפרשים שהאיסור הוא על הוצאת העניים עצמם לחוץ לארץ [תורה תמימה, מלבי"ם]. אף על פי שהמעשר של שנה זו נאכל בערי השדה, שנה זו היא גם זמן ביעור המעשרות, ולכן על החקלאי להעלות לירושלים את מעשרות השנים הקודמות שאולי השהה בביתו, ולהתוודות שם את וידוי המעשרות [רש"י, ברכת אשר].
התורה אינה מסתפקת בעצם הנתינה, אלא דורשת וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ. על בעל הבית לתת לעניים כמות מספקת מן הגורן שתביא אותם לידי שובע מלא [רש"י, רלב"ג]. לשובע זה ישנה משמעות רוחנית עמוקה: כאשר העני אוכל ומשביע את רעבונו, הוא מתחייב בברכת המזון, ובכך ממשיך שפע על בעל הבית. יתרה מכך, ברכתו האישית והספונטנית של עני שבע הפועלת מתוך הכרת הטוב, משפיעה ופועלת הרבה יותר מאשר זכות קיום המצווה כשלעצמה [העמק דבר].
בזכות נתינה זו מובטחת לאדם תמורה: לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה. הברכה באה להרגיע את האדם שלא ירע לבו בפרידתו מרכושו, שכן ה' נתן לו את השפע מלכתחילה כדי שיוכל לחון את העניים [רלב"ג, ביאור יש"ר]. בעוד שזכות מצוות המעשרות כשלעצמה מביאה ברכה רק לתנובת הארץ, ברכתו של העני השבע מרחיבה את השפע האלוהי לכל תחומי העשייה של האדם, כולל עסקים ומסחר שאינם קשורים כלל לקרקע [העמק דבר]. סמיכות הבטחה זו לפרשייה הבאה, העוסקת בשמיטת כספים, מרמזת גם על החובה לשמט חובות בלב שלם כחלק מאותה מערכת של צדק חברתי וביטחון בברכת ה' [קיצור בעל הטורים].