מערכת חוקי התזונה של עם ישראל נועדה ליצור הבדלה רוחנית ומוסרית בינו לבין שאר אומות העולם. הפסוק שלפנינו אינו עוסק בסכנות בריאותיות או במזון מקולקל, אלא מציג תפיסת עולם שלמה שבה בחירת המזון ואופן הכנתו מהווים ביטוי מעשי לקדושתו של העם, תוך התרחקות מאכזריות וממנהגי אלילות.
האיסור לֹא תֹאכְלוּ כׇל־נְבֵלָה מתייחס לבעל חיים שמת מעצמו, או שהומת בדרך שאינה שחיטה כהלכתה [העמק דבר, מלבי"ם, ביאור יש"ר]. רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר בחיות, בהמות ועופות ממינים טהורים בלבד, שכן המינים הטמאים ממילא אסורים באכילה, ואילו בדגים לא קיים מושג של נבלה [ספורנו, חזקוני, הירש]. התוספת של המילה "כל" באה לרבות גם בעל חיים שהוא "טרפה", כלומר נוטה למות עקב פציעה או מום פנימי [תורה תמימה, מלבי"ם], וכן ללמד שמצטרפים סוגים שונים של נבלה יחד לכדי שיעור האכילה האסור [אור החיים]. עם זאת, האיסור חל רק כל עוד הבשר ראוי למאכל אדם; אם הבשר הסריח לחלוטין ונפגם טעמו, הוא פוקע מאיסורו [תורה תמימה, הירש].
התורה מנחה מה לעשות בבשר הפסול: לַגֵּר אֲשֶׁר־בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ. ה"גר" המוזכר כאן אינו גר צדק, אלא "גר תושב" שקיבל על עצמו שלא לעבוד עבודה זרה (שבע מצוות בני נח) וחי בארץ ישראל, אך מותר לו לאכול נבלות [רש"י, רלב"ג, נתינה לגר]. לחלופין, מותר אוֹ מָכֹר לְנׇכְרִי, שהוא אדם עובד אלילים שאינו תושב הארץ [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. הפרשנים עומדים על ההבחנה בין ה"נתינה" לגר וה"מכירה" לנכרי: מאחר שהגר התושב עזב את העבודה הזרה, התורה מצווה לאהוב אותו ולתמוך בו, ולכן ראוי לתת לו את הבשר במתנת חינם. לעומת זאת, לנכרי עובד האלילים אין אנו מחויבים לתת מתנות חינם, ולכן יש למכור לו את הבשר בכסף [רלב"ג, שפתי כהן, העמק דבר]. קיימת מחלוקת תנאים האם החלוקה הזו דווקנית; הגישה המרכזית היא שהדברים ככתבם, לגר בנתינה ולנכרי במכירה, בעוד דעה אחרת גורסת שניתן לתת או למכור לשניהם, אך הכתוב הקדים את הנתינה לגר כדי להדגיש את החובה לדאוג לו [אור החיים, תורה תמימה, מלבי"ם].
הנימוק לכל ההרחקות הללו הוא כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ. העובדה שהתורה מתירה לתת את הנבלה לגר מוכיחה שאין מדובר במאכל רעיל או מתועב מצד עצמו. הבשר נאסר לישראל אך ורק משום ייעודם הרוחני הגבוה כעם קדוש, שעליו לפרוש ממאכלים מסוימים כדי לשמור על איכות נפשו [ספורנו, העמק דבר, אלשיך]. מעבר לכך, מילים אלו מהוות קריאה כללית לאדם לקדש את עצמו גם בדברים המותרים לו, ולהימנע מלהקל ראש ולהתיר דברים במקומות שבהם אחרים נוהגים איסור ופרישות [רש"י, גור אריה, הכתב והקבלה].
סמיכות הפסוק ממשיכה לאיסור לֹא־תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ. הקשר לרעיון העם הקדוש נובע מכך שגם בשר וגם חלב הם מאכלים המותרים כשלעצמם, והאיסור על שילובם נועד לקדש אותנו במאכלים ולמנוע מאיתנו לנהוג באכזריות של חליבת האם כדי לבשל בחלבה את הוולד שלה [רמב"ן, הטור הארוך, אלשיך]. קשר נוסף הוא אזהרה מעשית: מאחר שהותר לך למכור נבלה לנכרי, אל תחשוב שמותר לך לבשל בשר בחלב רק כדי למכור את התבשיל לעובד כוכבים ולהפיק ממנו רווח [תורה תמימה, צאינה וראינה].
התורה משתמשת במילה גְּדִי כדוגמה טיפוסית לכל ולד יונק שדרכו להתבשל בחלב, אך למעשה האיסור כולל בשר של כל בהמה טהורה. עם זאת, המילה נבחרה בקפידה כדי למעט חיות בר, עופות ובהמות טמאות, שאינם כלולים באיסור בשר בחלב מן התורה, אף שהם אסורים מדברי חכמים [רש"י, רמב"ן, מזרחי, מלבי"ם, ברכת אשר]. איסור זה מופיע בתורה שלוש פעמים, והפרשנים מסבירים שהכפילות נועדה ללמד על שלושה איסורים נפרדים: איסור אכילה, איסור הנאה, ואיסור על עצם פעולת הבישול [רמב"ן, רבנו בחיי, אדרת אליהו]. השימוש בפועל הקשור לבישול, ולא באזהרה פשוטה של "לא תאכל", בא להדגיש שהאיסור חל על ההכנה עצמה, וכן לרמוז שהתערובת אסורה גם אם אדם בולע אותה ללא הנאת טעם, שכן העיכול הפנימי בגוף נחשב אף הוא לסוג של "בישול" [הכתב והקבלה]. בנוסף לכך, יש המציינים כי בישול גדי בחלב היה מנהג פולחני של הכנענים שנועד להגביר את הפריון בעדריהם, והתורה אסרה זאת כדי להרחיק את ישראל מדרכי האלילות [ספורנו].