הציווי המקראי דורש מבני ישראל לדאוג לפרנסתו ולרווחתו של הלוי החי בקרבם, ומנמק זאת בהיעדר נחלה חקלאית משלו המונעת ממנו עזרה עצמית.
הביטוי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ מתייחס ללוי המתגורר בעירך [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסבירים כי התורה מורה לתת את המעשר ללוי המקומי, ולא לחפש לוי אחר במקום אחר או להטריח אותו לעלות לירושלים כדי לקבל את חלקו [אבן עזרא, חזקוני, שפתי כהן]. הלויים חיו מפוזרים בתוך ערי ישראל [רש"ר הירש], שם שימשו כאנשי רוח ותלמידי חכמים השקועים בלימוד התורה [העמק דבר, שפתי כהן].
באשר לאזהרה לֹא תַעַזְבֶנּוּ, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה היא לחובה לתת לו את המעשר הראשון [רש"י, אבן עזרא, מזרחי, גור אריה, בכור שור]. מכיוון שהפסוקים הקודמים עסקו במעשר שני הנאכל בירושלים, התורה מדגישה כאן שלא נטעה לחשוב שקיום מצוות מעשר שני פוטר אותנו מנתינת המעשר הראשון ללוי [אבן עזרא, חזקוני, ברכת אשר].
גישה נוספת מרחיבה את משמעות הציווי מעבר למעשר הפורמלי. לפי גישה זו, החובה היא לשתף את הלוי בשמחת החגים, לארח אותו על שולחנך, ולספק לו גם תענוגים ושפע, שכן עיסוקו בתורה אינו מותיר לו זמן לדאוג למותרות [רשב"ם, העמק דבר, בכור שור, ביאור יש"ר]. יתרה מכך, אם אין לאדם מעשר ראשון לתת, החובה לדאוג ללוי אינה פוקעת, ויש לפרנסו ממעשרות אחרים, מבשר זבחים או מקופת הצדקה [תורה תמימה, רש"ר הירש].
ההסבר לציווי טמון במילים כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ, שכן ללוי אין קרקע ותבואה משלו, והוא משולל יכולת פרנסה עצמאית [תורה תמימה, ביאור שטיינזלץ]. מתוך נימוק זה לומדים הפרשנים הלכה מהותית בדיני מעשרות: מכיוון שהלוי זוכה במעשר דווקא בגלל שאין לו נחלה, הרי שתבואה שהוא כן שותף בה כאחד האדם – כגון מתנות עניים (לקט, שכחה ופאה) ותבואה שהופקרה – פטורה לחלוטין ממעשר. בדברים אלו הלוי שווה לכל אדם אחר ויש לו בהם חלק, ולכן לא חלה עליהם חובת הפרשת מעשרות [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים].