התורה מתווה את השלב החגיגי החותם את מחזור מעשר שני, שבו הכספים שהועלו לירושלים מומרים לסעודת קודש. התהליך הופך עושר חומרי וצריכה גופנית לחוויה של עמידה לפני השם ושמחה משפחתית.
ונתתה הכסף: הכסף שבו משתמשים לשם קניית המזון בירושלים חייב להיות מטבע עובר לסוחר המקובל באותה מדינה, ומותר להחליף מטבעות נחושת כבדים במטבעות כסף כדי להקל על משא הדרך [תורה תמימה]. באמצעות קניית המזון, הכסף עצמו מאבד את קדושתו והופך לחולין, ואילו קדושת המעשר עוברת אל המאכלים הנקנים [רש"ר הירש]. הקנייה צריכה להיות של דברים המביאים הנאה לאדם [ביאור שטיינזלץ], וניתן לקנות אף דברי מותרות כדי להתענג בחג ללא צורך בקמצנות [העמק דבר].
הפסוק מנוסח במבנה פרשני של "כלל ופרט וכלל": הוא פותח באמירה כללית (בכל אשר תאוה נפשך), ממשיך בפירוט ספציפי (בבקר ובצאן וביין ובשכר), ומסיים שוב בהכללה (ובכל אשר תשאלך נפשך). רוב הפרשנים מסכימים כי מבנה זה מלמד שניתן לקנות בכסף המעשר רק דברים הדומים בתכונותיהם לפרטים שהוזכרו: דברים שהם "פרי מפרי" (מתרבים), ניזונים או גדלים מן הקרקע, וראויים למאכל אדם. לפיכך, הכלל מוציא מכלל אפשרות קנייה מים, מלח, כמהין ופטריות, וכן דגים, שאינם עונים על הגדרות אלו. בהמות נכללות בהגדרה משום שהן ניזונות מהארץ או שנבראו ממנה במקורן [מזרחי, תורה תמימה, שפתי חכמים, מלבי"ם, גור אריה]. כמו כן, הגדרה זו ממעטת קניית עבדים ושפחות [מלבי"ם].
בבקר ובצאן: המטרה המרכזית בקניית הבהמות היא הקרבת קורבנות שלמים הנאכלים לבעליהם, ולא קורבנות עולה שאינם נאכלים [רלב"ג, תורה תמימה, מלבי"ם]. הפרשנים מציינים כי הלוקח בהמה או כבש קונה אותם על גבי עורם או גיזתם; כלומר, החלקים שאינם ראויים לאכילה הופכים לחולין ונשארים בידי הקונה ללא צורך להחזיר את שוויים [רלב"ג, תורה תמימה, מלבי"ם].
ובשכר: בעוד שיש מי שתרגם מילה זו כיין ישן [נתינה לגר, ברכת אשר על התורה], הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שמדובר בכל משקה משכר [ביאור שטיינזלץ], ובפרט כזה המופק מדבש, תמרים, חיטה או שעורה [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. ניתן אף לקנות מים שהושרו בהם חרצני ענבים או שמרים, בתנאי שכבר החמיצו והפכו למשקה אלכוהולי [תורה תמימה]. סמיכות המילה ובשכר למילה ואכלת מלמדת כי מבחינה הלכתית, שתייה נחשבת כסוג של אכילה [תורה תמימה].
ואכלת שם לפני ה': אף על פי שהאכילה מתקיימת ברחבי ירושלים ולא בתוך העזרה, היא נחשבת לאכילה "לפני ה'" כאשר האדם יושב לסעודתו ביראת כבוד כאילו הוא סועד לפני המלך. הדבר מתבטא בהימנעות מזללנות, בברכה על המזון, ובשילוב דברי תורה על השולחן [שפתי כהן].
ושמחת אתה וביתך: שמחה אמיתית בחג מתקיימת דווקא באכילת בשר קורבנות השלמים [תורה תמימה, רלב"ג]. מעבר לכך, הפרשנים מדגישים כי אדם אינו יכול לשמוח באמת כשהוא לבדו, ולכן אדם ללא אישה שרוי בלא שמחה [תורה תמימה, רש"ר הירש]. המצווה דורשת לשמח את כל בני המשפחה [העמק דבר], ועל כן הבעל רשאי אף להביא קורבנות טהרה עבור אשתו, גם שלא מדעתה, כדי לאפשר לה לאכול מהקודשים ולשמוח עמו [תורה תמימה]. בעוד שהגברים מחויבים בעלייה לרגל, הגעת האישה היא רשות, אך היא זוכה לשכר על השתתפותה [אבן עזרא]. הפסוק משבח את אלו הבוחרים להישאר בחיק משפחתם בחג ואינם מרבים לצאת החוצה, שכן בכך הם מקיימים את שלמות השמחה הביתית [תורה תמימה], אך בד בבד מזהיר מפני ריבוי אכילה מופרז שעלול להוביל לקלות ראש ולחטא [שפתי כהן].