התורה מתווה את גבולות המותר והאסור באכילת עופות, ובוחרת בדרך הצגה ייחודית וקצרה. מכיוון שבעולם העופות המינים הטהורים מרובים משמעותית מהטמאים, התורה מונה דווקא את המינים האסורים, שהם המיעוט, כדי ללמדנו לנקוט בלשון קצרה וממוקדת [בכור שור, חזקוני].
הפתיחה וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם מעוררת דיון בקרב הפרשנים, הן בשל המעבר מלשון יחיד למילה ברבים, והן בשל כפילות הציווי שכבר הופיע בספר ויקרא. יש המבארים כי הכפילות, תוך שינוי מלשון סבילה ללשון פעילה, באה ללמד שאין הבדל בין הכתובים, והאיסור כולל גם את האכלת הזולת ולא רק את האכילה העצמית [מלבי"ם].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפסוק זה טומן בחובו איסור נוסף, המתייחס דווקא לפסוק הקודם שעסק בציפור טהורה. המילים מֵהֶם מלמדות שישנו עוף אחד מתוך הטהורים שאסור באכילה, והוא הציפור השחוטה המשמשת בטקס הטהרה של המצורע. הסיבה לאיסור זה היא שמרגע שחיטת הציפור היא ראויה לקבל טומאה, והטומאה הפורחת מן המצורע דבקה בה והופכת אותה למאכל מתועב [הטור הארוך, העמק דבר, הכתב והקבלה, חזקוני, אדרת אליהו].
מתוך שתי הציפורים הנלקחות לטיהור המצורע, רק הציפור השחוטה נאסרת באכילה, ואילו הציפור השנייה המשתלחת לחופשי מותרת. הפרשנים מסבירים כי התורה לא הייתה מצווה לשלח ציפור אסורה אל השדה, שכן הדבר עלול להוות מכשול לאדם אחר שיצוד ויאכל אותה מבלי לדעת את מקורה [שפתי חכמים, גור אריה, תורה תמימה]. גישה פרשנית נוספת למילה מֵהֶם גורסת כי היא אוסרת את היוצא מהם, כלומר, גוזל שבקע מביצה של עוף טמא אסור באכילה, אפילו אם צורתו החיצונית נראית כשל עוף טהור [הכתב והקבלה].
רשימת העופות הטמאים פותחת במילה הַנֶּשֶׁר, מפני שהוא נחשב למלך העופות [קיצור בעל הטורים]. זיהויו של הנשר המקראי נתון במחלוקת. בעוד שיש המזהים אותו עם העוף המוכר כיום בשם זה [ביאור שטיינזלץ], פרשנים אחרים קובעים נחרצות כי אין מדובר בעיט או בנשר המוכר בארצות אחרות. זאת משום שלעופות אלו יש אצבע יתירה, שהיא סימן טהרה, ואילו הנשר המקראי מוגדר כעוף דורס שאין לו אף לא סימן טהרה אחד [רא"ש, דעת זקנים, אדרת אליהו].
לצידו מוזכרים וְהַפֶּרֶס וְהָעָזְנִיָּה, שהם עופות מדבריים הדומים בתכונותיהם לנשר [ביאור שטיינזלץ], וגם הם, כשאר העופות הטמאים, ניכרים בהיותם עופות דורסים [אדרת אליהו].