האיסור על אכילת בעלי חיים טמאים מקבל ביטוי חד וברור דרך דוגמת החזיר, חיה בעלת סממני טהרה חלקיים המטעים את הרואה. הכתוב מפרט לא רק את סימניו, אלא גם מרחיב את האיסור הנוגע לבשרו ולנבלתו, תוך שימוש בלשון המעוררת שאלות פרשניות והלכתיות.
הביטוי וְלֹא גֵרָה נכתב בלשון קצרה, והפרשנים מסבירים כי הכוונה היא שהחזיר "לא יגר גרה" או שפשוט "אין לו גרה" [אבן עזרא, ביאור יש"ר, חזקוני]. הקביעה כי החזיר טָמֵא ה֖וּא לָכֶ֑ם אינה מתייחסת בהכרח לדיני טומאה וטהרה, אלא משמעותה שהחזיר משוקץ ומאוס לאכילה [העמק דבר].
השימוש בלשון הרבים מִבְּשָׂרָם וכן וּבְנִבְלָתָ֖ם, למרות שהכתוב פותח בחזיר בלשון יחיד, מלמד כי איסורים אלו חלים על כל בעלי החיים הטמאים שהוזכרו בפסוקים הקודמים [ברכת אשר על התורה]. האיסור על ה"בשר" חל בין אם הבהמה נשחטה ובין אם נהרגה [בכור שור], אך הוא מצומצם לבשר עצמו ואינו כולל גידים, קרניים וטלפיים [אדרת אליהו].
הציווי וּבְנִבְלָתָ֖ם לֹ֥א תִגָּֽעוּ מתייחס לבהמה שמתה מיתה טבעית [רא"ש, הדר זקנים, בכור שור], וסביבו מתקיימת מחלוקת מרכזית.
גישה אחת, הנשענת על פשט הכתוב, גורסת כי אין מדובר באיסור נגיעה פיזי, אלא באזהרה נוספת על אכילה. לפי קו חשיבה זה, הפסוק משתמש בכפל לשון פיוטי, ומשמעות הנגיעה היא שלא תיגעו בנבלה במטרה לאכול אותה. ההוכחה ההגיונית לכך היא שאם התורה הייתה אוסרת את עצם הנגיעה, קל וחומר שהאכילה הייתה אסורה, ולא היה צורך לכתוב במפורש "לא תאכלו" [רא"ש, הדר זקנים, דעת זקנים, חזקוני, בכור שור].
מנגד, מסורת חכמים מפרשת את האיסור כפשוטו, איסור מגע פיזי בנבלה, אך מצמצמת אותו לזמנים ספציפיים. לפי גישה זו, האיסור חל אך ורק בשלושת הרגלים. הסיבה לכך היא שבימות השנה הרגילים, ישראל אינם מוזהרים על טומאה קלה כטומאת נבלה, שהרי אפילו כהנים מוזהרים רק על טומאת מת החמורה. אולם ברגל, כאשר קיימת חובה לעלות לבית המקדש, לאכול קורבנות ולשמוח, חובה על כל אדם לטהר את עצמו, ולכן נאסרה הנגיעה בנבלה בזמן זה [רש"י, מזרחי, גור אריה, ביאור שטיינזלץ, אדרת אליהו, ברכת אשר על התורה].
לצד איסורים אלו, יש המציינים מתוך סמיכות הפסוקים כי קיימים מצבים חריגים שבהם נבלה תהיה מותרת, כגון נבלה מוסרחת שאינה ראויה עוד למאכל [קיצור בעל הטורים].