קרה לכם פעם שראיתם פרי שהיה נראה ממש יפה ומגרה מבחוץ, אבל כשהתחלתם לקלף אותו גיליתם שהוא בכלל רקוב מבפנים? לפעמים דברים נראים לנו מתאימים במבט ראשון, אבל כשבודקים לעומק מגלים שזה לא בדיוק כך. התורה מספרת לנו על החזיר, שיש לו סימן טהרה אחד כי הפרסות שלו שסועות, ולכן הוא עלול להטעות אותנו לחשוב שהוא מותר באכילה. אבל התורה מדגישה וְלֹא גֵרָה, כלומר הוא לא מעלה גרה, ולכן הוא אסור. כשהתורה אומרת עליו טָמֵא הוּא לָכֶם, הכוונה היא שעלינו להרגיש שהוא מאוס ושאנחנו לא צריכים לרצות לאכול אותו כלל.
אולי תופתעו לגלות שלמרות שמדובר כאן על החזיר, התורה משתמשת פתאום במילה ברבים, מִבְּשָׂרָם. זה בא ללמד אותנו שהאיסור הזה שייך לכל בעלי החיים הטמאים שהוזכרו קודם לכן. אסור לנו לאכול את הבשר שלהם, אבל האיסור הוא דווקא על הבשר עצמו ולא על חלקים קשים שאינם בשר, כמו הקרניים או הפרסות.
ומה קורה אם חיה טמאה מתה מוות טבעי? חיה כזו נקראת נבלה. התורה מצווה וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ. במבט ראשון אפשר לחשוב שאסור אפילו לגעת בה, אבל ההסבר הפשוט ביותר הוא שזו דרך מיוחדת של התורה להזהיר אותנו שוב מפני אכילה. הכוונה היא שאין לגעת בנבלה במטרה לאכול אותה. אגב, אם הנבלה כבר ממש מוסרחת ולא ראויה בכלל למאכל, האיסור הזה כבר לא חל עליה, כי היא פשוט לא נחשבת יותר לאוכל.