מצוות המעשר מרוממת את הפעולה החקלאית והכלכלית השגרתית למדרגה של עבודת ה'. הפסוק אינו עוסק רק בחלוקת רכוש, אלא מתווה דרך שבה החומר הופך לאמצעי של קרבה רוחנית, חינוך ליראת שמים וערבות הדדית. מוקד הפסוק הוא ה"מעשר השני", אותו נדרש החקלאי להפריש לאחר נתינת המעשר הראשון ללוי, ולהעלותו לאכילה בירושלים [רבנו בחיי, אברבנאל].
מיקומו של הפסוק מיד לאחר איסור בישול בשר בחלב עורר את תשומת לבם של הפרשנים. הגישה המרכזית קושרת זאת להלכות קדושת המזון: כשם שבשר טמא או מעורב בחלב אסור באכילה בכל מקום, כך פירות המעשר הקדושים אסורים באכילה מחוץ למקום הנבחר בירושלים [אבן עזרא, חזקוני]. מעבר לכך, קיים קשר רעיוני המהווה אזהרה: אם בני ישראל לא יפרישו מעשרות כראוי, ה' ישלח רוח קדים שתשדף ותייבש את התבואה בעודה בתוך השיבולת, ובכך כביכול "יבשל" וישמיד את היבול בעודו במעי אמו [רש"י, רא"ש, שפתי חכמים]. שמירה על הפרדה והוצאת המעשר מבטיחה שה' יבשיל את הפירות בעתם [קיצור בעל הטורים].
הכפילות בפועל עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר טומנת בחובה הבטחה כלכלית ורוחנית כאחד. הפרשנים מסכימים כי כפילות זו רומזת לכלל "עשר בשביל שתתעשר". אף על פי שחל איסור כללי לנסות את ה', מצוות הצדקה והמעשר היא החריג היחיד שבו מותר לאדם לבחון את ההבטחה האלוהית לשפע [כלי יקר, תורה תמימה, צאינה וראינה]. התעשרות זו אינה רק ריבוי חומרי, אלא גם ברכה של רוגע נפשי ומידת ההסתפקות, שבה האדם אינו רודף אחר תאוותיו אלא שמח בחלקו [חתם סופר]. מנגד, מי שעינו צרה והוא מפחית ממעשרותיו, הרי שהשדה עצמו ילך ויפחת מתנובתו, עד שיוציא רק את הכמות המועטה שהאדם היה מוכן לתת [אלשיך, רא"ש]. היבט נוסף של הכפילות מצביע על אופן הנתינה: על האדם לתת מעשר פעמיים – פעם אחת בידו, ופעם אחת בלבו, כלומר לפייס את העני בדברים ולתת לו בסבר פנים יפות [כלי יקר].
ההוראה להפריש אֵת כׇּל־תְּבוּאַת זַרְעֶךָ מעוררת מחלוקת באשר להיקף החיוב. מחד גיסא, יש הסבורים כי החיוב מהתורה חל אך ורק על דגן, יין ושמן (תירוש ויצהר), והמילה "כל" באה להזהיר את החקלאי שלא יעשר רק חלק מהיבול ויפטור את השאר, אלא יפריש באמונה מכל הכמות [רמב"ן, רש"י]. מאידך גיסא, פרשנים אחרים קובעים כי החיוב מהתורה מקיף את כל סוגי הזרעים והקטניות [העמק דבר, מלבי"ם]. המילה "תבואת" מגדירה את מצב היבול: מדובר רק בתבואה שהגיעה לשליש גידולה וראויה לזריעה מחדש [הכתב והקבלה], וכן לתוצרת שהאדם אוסף לתוך ביתו ואוצרו, ולא ליבול מופקר או קנוי [העמק דבר, תורה תמימה, רלב"ג]. יש המרחיבים את משמעות המילה "כל" כך שתכלול גם רווחים של מסחר ופרנסה (מעשר כספים) [תורה תמימה, הדר זקנים], וכן את מעשר הבהמה, שכן גם הבהמות נחשבות לתבואתו של האדם המביאה לו עושר [הכתב והקבלה, תורה תמימה].
הגדרת היבול ככזה הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה מצביעה על פירות וצמחים שצומחים ויוצאים מן האדמה שבשדה [שד"ל, טור הארוך]. הלכתית, ביטוי זה ממעט גידולים שאינם מחוברים ישירות לאדמה, כגון צמחים הגדלים בעציץ שאינו נקוב או בתוך הבית [בכור שור, חזקוני]. במישור הסמלי, הפרשנים דורשים כי אם האדם לא יוציא את מעשרותיו כראוי, אזי "היוצא השדה" – הלא הוא עשו שניצוד בשדה – יבוא וייקח את כל רכושו [צרור המור, נחל קדומים, פענח רזא].
הדרישה לעשר שָׁנָה שָׁנָה קובעת מסגרת זמנים מדויקת. ראשית, היא מלמדת שאין לעשר מיבול של שנה אחת על יבול של שנה אחרת, ובוודאי שלא לערבב בין תבואה חדשה לישנה [רש"י, מזרחי, רלב"ג]. שנית, היא מתארת את מחזוריות המעשרות: המעשר השני נוהג שתי שנים ברציפות (למשל השנה הראשונה והשנייה למחזור השמיטה), ובהן הבעלים עולים לירושלים לאכול את המעשר. לעומת זאת, בשנה השלישית מתחלף הייעוד, והמעשר הופך ל"מעשר עני" המחולק לנזקקים בשערי העיר [רמב"ן, טור הארוך, אברבנאל].
בסופו של דבר, העלייה השנתית לירושלים עם פירות המעשר אינה רק חובה כלכלית. היא מחייבת את האדם להתנתק מטרדות השדה והעבודה, לשהות במקום המקדש, ושם, בקרבת הכהנים, הלוויים ובית הדין הגדול, לספוג אווירה של קדושה וללמוד תורה ויראת ה' [רמב"ן, הדר זקנים, רש"ר הירש]. מתוך שמירת השבת ונתינת המעשרות, ישראל מיטהרים, מתקנים את פנימיותם, ומעידים על עצמם שהם בנים לה' [פני דוד].