התורה מפרטת רשימה סגורה של עשרה מיני יונקים טהורים המותרים באכילה, כאשר פסוק זה משלים את הרשימה ומתמקד בחיות הבר. בניגוד לפסוק הקודם שעסק בבהמות הבית, הפסוק הנוכחי מונה חיות המוגדרות כ"חיה". להבחנה זו ישנה משמעות הלכתית, שכן חלבה של חיה מותר באכילה ודמה טעון כיסוי, בשונה מבהמה שחלבה אסור [רש"ר הירש].
זיהוין המדויק של החיות המוזכרות בפסוק אינו מוחלט. הפרשנים מסכימים כי האַיָּל והצְבִי הם בעלי חיים מוכרים וידועים, אך זיהויים של חמשת המינים הנותרים נשען על מסורת וקבלה מדורות קודמים [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. עם זאת, חוסר הוודאות בזיהוי אינו מעכב את היתר אכילתן הלכה למעשה, משום שהתורה מספקת סימני טהרה ברורים שלפיהם ניתן לקבוע אם בעל החיים מותר או אסור [ביאור שטיינזלץ].
באשר לזיהוי המינים עצמם, היַחְמוּר מתואר כחיה גדולה הדומה לצבי [ביאור שטיינזלץ]. האַקּוֹ מזוהה על ידי רוב הפרשנים כיעל או כעז הרים המסוגלת לטפס על סלעים [רש"י, נתינה לגר, ביאור שטיינזלץ]. הדִישֹׁן, אשר נכתב במסורת המדויקת עם האות יו"ד וחסר האות וי"ו [מנחת שי], מזוהה כראם [נתינה לגר].
סביב התְאוֹ קיימת מחלוקת מעניינת. הוא מוגדר כשור בר או שור היער [רש"י, ביאור שטיינזלץ], אך מעמדו ההלכתי שנוי במחלוקת. אף על פי שהוא מופיע ברשימת חיות הבר, ישנה התלבטות אם דינו כחיה או כבהמה [רש"ר הירש]. דעה אחת קובעת כי הוא נחשב לבהמה, בעוד דעה אחרת גורסת כי עצם מיקומו בפסוק בין חיות הבר מעיד על כך שדינו כחיה לכל דבר [נתינה לגר, אדרת אליהו].
את הזָמֶר יש שפירשו כג'ירפה, ויש שהסבירו כי מדובר בבעל חיים שגופו מכוסה צמר קצר, ונראה כאילו הוא גזוז וזמור. גישה נוספת קושרת את שמו ללשון שמחה וקפיצה, בהתבסס על משמעות המילה [נתינה לגר, ביאור שטיינזלץ]. יחד עם זאת, יש מן המפרשים שציינו כי חיה זו לא נתפרשה כל צורכה וזהותה נותרה עלומה [חזקוני].