משפחת העופות הטמאים כוללת בתוכה מינים רבים שהיוו אתגר זיהוי משמעותי עבור חכמי ההלכה לאורך הדורות, בשל הצורך להבחין במדויק בין עופות מותרים לאסורים. המילה עֹרֵב מתארת ביסודה עוף שצבעו שחור. עם זאת, התוספת של המילים כָּל עֹרֵב באה להרחיב את איסור האכילה ולכלול בתוכו גם את "העורב העמקי", שהוא דווקא עוף לבן, וכן עופות נוספים שמבנה ראשם מזכיר את זה של העורב או היונה, כמו הסנונית והזרזיר [אדרת אליהו].
סוגיה מרכזית שנידונה בקרב הפרשנים היא האם העוף המוכר בסביבתם כעורב הוא אכן העורב שעליו אסרה התורה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהעורב המצוי בארצותיהם אינו העורב המקראי. מסקנה זו נובעת מבדיקות אנטומיות מעשיות שנערכו לעופות אלו, בהן נמצא כי יש להם סימני טהרה מסוימים, כגון אצבע יתירה וזפק. על פי המסורת התלמודית, לעורב המקראי ישנם רק שני סימני טהרה ספציפיים מתוך הכללים המאפיינים עופות טמאים. הימצאותם של סימני טהרה נוספים בעורב המצוי, יחד עם שאלת היותו עוף דורס (האסור באכילה), יצרו סתירה מהותית מול הכללים ההלכתיים המגדירים כיצד ניתן להכשיר עוף על סמך סימניו. בשל סתירה זו, נשלל הזיהוי של העוף המקומי עם העורב המקראי. קושי דומה בזיהוי ובהתאמת סימנים אנטומיים, כמו קורקבן הניתן לקילוף ואצבע יתירה, התעורר גם ביחס לעופות אחרים כגון נצים ונשרים, מה שהוביל לפסילת זיהויים המקובל.
לאור הקושי להסתמך על מבנה הגוף והאיברים בלבד כדי לזהות את העורב, מוצג סימן התנהגותי ייחודי ופסוק: העורב המקראי האמיתי והוודאי ניכר בכך שהוא יורק בשעת ההזדווגות [דעת זקנים].