המחזור החקלאי של ארץ ישראל שזור במערכת של צדק חברתי והתעלות רוחנית. לאחר שנתיים רצופות שבהן החקלאי עולה לירושלים כדי לאכול שם את מעשרותיו בקדושה, השנה השלישית מפנה את המבט פנימה, אל הקהילה המקומית ואל השכבות החלשות. מחזוריות זו מייצרת קצב המאזן בין עבודת ה׳ האישית לבין האחריות החברתית.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפסוק זה מציג את מצוות "מעשר עני", הנוהגת בשנה השלישית והשישית של מחזור השמיטה בן שבע השנים. בשנה הראשונה והשנייה מפריש האדם "מעשר ראשון" ללוי ו"מעשר שני" שאותו הוא אוכל בירושלים. לעומת זאת, בשנה השלישית מתחלף המעשר השני במעשר עני, המיועד לנזקקים [אבן עזרא, רשב"ם, חזקוני, בכור שור].
לצד חלוקת מעשר העני, הפסוק מבסס את מצוות "ביעור מעשרות". אם החקלאי השהה אצלו מעשרות מהשנה הראשונה והשנייה ולא חילק אותם בזמן, התורה מחייבת אותו לבער ולהוציא מביתו את כלל המעשרות שהצטברו עד השנה השלישית, ולתת כל חלק למי שראוי לו [רש"י, רבנו בחיי, העמק דבר, שד"ל].
הפרשנים מדייקים בלשון הפסוק כדי להרחיב את פרטי המצווה:
המילים מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים מלמדות שחובת הביעור חלה בסוף התקופה. מכיוון שהשנה החקלאית מסתיימת רק כאשר כל התבואה נאספת, זמן זה מתמשך למעשה עד חג הפסח של השנה הרביעית, אז מסתיימים כל תהליכי עיבוד הפירות [מלבי"ם, תורה תמימה, רלב"ג, רש"ר הירש].
הציווי להוציא אֶת כָּל מַעְשַׂר בא ללמד שעל האדם להוציא את כל סוגי המעשרות שנותרו ברשותו, ללא יוצא מן הכלל – מעשר ראשון, מעשר שני ומעשר עני [בכור שור, תורה תמימה, מלבי"ם].
הדגש על בַּשָּׁנָה הַהִוא מבהיר כי רק המעשר של השנה השלישית שונה במהותו; בניגוד למעשר של השנים הקודמות, אותו אין צורך להעלות לירושלים או לשמור בטהרה קפדנית, אלא הוא יוצא מרשות הבעלים ומוענק לעניים [מלבי"ם, שד"ל, שטיינזלץ].
באשר למילים וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ, המשמעות הפשוטה היא שיש להשאיר את המעשר בעיר המגורים לטובת עניי המקום [רלב"ג, ביאור יש"ר]. אולם, קיימת הבחנה דקה בין המילה "והנחת" לבין הציווי "ונתת" המופיע במקומות אחרים. בימות הקיץ, החקלאי מניח את התבואה בגורן הפתוח ומשאיר אותה שם. העניים באים ולוקחים בעצמם, כך שלבעל השדה אין "טובת הנאה" מהחלוקה והוא אינו מחליט למי לתת. רק בימות הגשמים, כשהתבואה נאספת הביתה כדי שלא תיהרס, הוא מחלק אותה בעצמו מידו ליד [מלבי"ם, תורה תמימה]. פירוש נוסף מציע כי המילה בִּשְׁעָרֶיךָ מכוונת ממש אל הגורן עצמו. השורש ש.ע.ר קשור לפעולת ה"פתיחה" וההוצאה של גרעיני התבואה מתוך המוץ שעוטף אותם במהלך הדישה, או לחלופין ל"שיעור" ולמידה הקבועה של ערימות התבואה שנאספו שם [הכתב והקבלה].
מעבר לפן ההלכתי, טמון כאן רובד מוסרי עמוק. לאחר שנתיים שבהן נדרש החקלאי לעזוב את שדותיו ולעלות לירושלים, התורה מעניקה לו שנה שבה הוא נשאר בעירו, משמח את העניים, וזוכה להשקיע את מרצו בפיתוח משקו. הנתינה לגר, ליתום ולאלמנה מביאה ברכה גדולה על עמל כפיו, מפצה אותו על הזמן שבו נעדר מעבודתו, ומאפשרת לו לשוב ולעלות לירושלים בשנה הרביעית מתוך רווחה ופנים מאירות [שפתי כהן, אלשיך].