תארו לעצמכם שיש לכם גינה שבה אתם עובדים קשה, מגדלים פירות וירקות טעימים, ואז אתם צריכים להחליט למי לתת חלק מהם. התורה מספרת לנו על חקלאי שעושה בדיוק את זה. בשנה הראשונה והשנייה הוא לוקח חלק מהתבואה שלו ועולה לירושלים כדי לאכול אותה שם קרוב לה'. אבל השנה השלישית היא מיוחדת. בשנה הזו החקלאי נשאר קרוב לבית ודואג לאנשים שאין להם.
כאשר מגיע הזמן של מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים, כלומר בסוף התקופה של שלוש השנים, החקלאי עושה סדר יסודי. הוא מוציא מהבית שלו אֶת כָּל מַעְשַׂר התבואה, שזה אומר את כל החלקים שהוא שמר ולא הספיק לחלק עד עכשיו. התורה מדגישה שזה קורה דווקא בַּשָּׁנָה הַהִוא, כי המעשר של השנה השלישית שונה מהשנים הקודמות. הפעם לא צריך לנסוע לירושלים, אלא נותנים את התבואה לעניים. התורה אומרת לחקלאי וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ, שזה אומר להשאיר את התבואה ממש בתוך העיר שלו, כדי שהעניים שגרים קרוב אליו יוכלו לבוא ולקחת. בקיץ, הוא פשוט מניח את התבואה בחוץ והם לוקחים בעצמם בלי שהוא יחליט למי לתת, ובחורף, כשיורד גשם וצריך לשמור על התבואה שלא תיהרס, הוא מכניס אותה הביתה ומחלק להם ישר ליד.
הסידור הזה עוזר לחקלאי למצוא איזון. אחרי שנתיים של נסיעות לירושלים, הוא מקבל שנה אחת שבה הוא נשאר בעירו, משמח את העניים, היתומים והאלמנות, ויכול להשקיע את הכוח שלו בפיתוח השדה שלו. הנתינה הזו לאחרים מביאה ברכה גדולה על העבודה שלו, וכך, כשתגיע השנה הרביעית, הוא יוכל לעלות שוב לירושלים כשהוא שמח ומלא בטוב.