דברים, פרק י״ד, פסוק ט״ו

רשימת העופות הטמאים האסורים באכילה כוללת מינים ייחודיים, המזוהים הן על פי תכונותיהם הפיזיות והן על פי התנהגותם בטבע.

העוף הראשון המוזכר הוא בת היענה, המזוהה עם היען – עוף מדברי עצום ממדים בעל כנפיים, שאינו מסוגל לעוף אלא מתנייד בהליכה וריצה [ביאור שטיינזלץ]. שמו של עוף זה מעיד על אופיו האכזרי: היענה "מענה" את גוזליה ואינה מרחמת עליהם. תכונה זו מסבירה את סמיכותה ברשימה לעורב, שאף הוא ידוע כעוף המתאכזר לבניו [קיצור בעל הטורים].

הפרשנים עומדים על השאלה מדוע התורה מדגישה את הצירוף בת היענה, ולא מסתפקת באיסור על היענה עצמה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהתורה מתייחסת למציאות המעשית של האכילה: בשרה של היענה הבוגרת קשה כעץ ורווי בגידים, ולכן אינו ראוי כלל למאכל אדם. רק היענה הקטנה – ה"בת" – רכה מספיק כדי להיאכל, ולכן התורה הוצרכה לאסור אותה במפורש. מנגד, יש המפרשים שהמילה בת אינה מתייחסת לגוזל, אלא לביצת היענה. מתוך תוספת זו נלמד הכלל ההלכתי שגם ביצים של עופות טמאים אסורות באכילה [אדרת אליהו, בכור שור].

בהמשך מוזכר השחף, המזוהה לרוב כעוף מים [ביאור שטיינזלץ].

לגבי הנץ, קיימת מחלוקת מעניינת סביב זיהויו. מצד אחד, יש המזהים אותו עם קבוצת העופות הדורסים הקטנים המוכרים לנו כיום בשם זה [ביאור שטיינזלץ], ויש המקשרים אותו לעוף קדום שנקרא בתלמוד "בר חריא" [אדרת אליהו]. מנגד, יש הדוחים בתוקף את זיהוי הנץ המקראי עם העוף הדורס המוכר לנו. לטענתם, על פי מסורת חז"ל, לנץ המקראי יש שלושה סימני טהרה והוא אינו אוחז את מאכלו בטפריו או אוכל עופות חיים. מכיוון שהנץ המוכר לנו כיום הוא עוף דורס מובהק, הרי שאינו יכול להיות הנץ שעליו מדברת התורה [דעת זקנים].