התורה מגדירה את סימני הטהרה המאפשרים אכילת יצורי מים, ומתנה זאת בהימצאותם של שני מאפיינים פיזיים. המילה סְנַפִּיר מתייחסת לאיבר שבאמצעותו הדג שוחה במים, והמילה וְקַשְׂקֶשֶׂת מתארת את הקשקשים המכסים את גופו [ביאור שטיינזלץ].
חזרתה של התורה על הלכות דגים בספר דברים, לאחר שכבר נאמרו בספר ויקרא, עוררה תהייה בקרב הפרשנים. בעוד שהחזרה על הלכות הבהמות והעופות מוסיפה פרטים חדשים או מינים שלא הוזכרו קודם לכן, נראה כי בהלכות הדגים התורה אינה מוסיפה כל חידוש, והדבר נותר בגדר שאלה הדורשת עיון [רא"ש, דעת זקנים].
לצד זאת, ניכרת כפילות לשונית גם בתוך הפסוקים עצמם, כאשר התורה מצווה לאכול את בעלי הסימנים, ומיד לאחר מכן אוסרת לאכול את חסרי הסימנים. כפילות זו מוסברת כמאפיין של לשון המקרא, הנוטה לחזור על דברים כדי להדגישם. זאת בניגוד ללשון המשנה התמציתית, שבה ניסוח כפול ומנוגד כזה היה עלול לעורר סתירה או שאלות לגבי דינו של דג שיש לו רק סימן טהרה אחד [ברכת אשר על התורה].
מתוך הניסוח המדויק של הפסוק, נלמדות הלכות נוספות. המילים מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם באות למעט יצורים הגדלים במקורות מים סגורים או מלאכותיים, כגון בורות, מערות וכלים, שכן לגביהם ייתכן שלא נדרשים שני סימני הטהרה הרגילים [אדרת אליהו]. כמו כן, מתוך סמיכות הפסוקים בין ההיתר לאכול דג טהור לבין האיסור לאכול דג טמא, נלמד היתר מיוחד: דג טהור שנבלע ונמצא בתוך מעיו של דג טמא, נשאר בטהרתו ומותר באכילה [קיצור בעל הטורים].