הפסוק פותח בהצהרה מרגשת על הקשר העמוק שבין עם ישראל לה', קשר של אב ובנים, ומתוך כך גוזר איסורים על מנהגי אבלות קיצוניים. התורה מבקשת לעצב את ההתמודדות הנפשית והפיזית של האדם מול אובדן ומוות, מתוך תפיסת עולם ייחודית.
מדוע נסמכה ההכרזה בָּנִים אַתֶּם לאיסור הפגיעה העצמית על מת? הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכאשר אדם מאבד בן משפחה, עליו לזכור שאביו האמיתי והנצחי – ה' – חי וקיים לעד, ולכן האדם לעולם איננו נותר יתום ועזוב לחלוטין [בכור שור, דעת זקנים, רא"ש]. יתרה מכך, ה' אוהב את בניו יותר ממה שאב אוהב את בנו, ולכן כל מה שהוא עושה הוא לטובה, גם אם איננו מבינים זאת, ממש כפי שילד קטן אינו מבין את מעשי אביו ורק סומך עליו [אבן עזרא, רמב"ן, חזקוני]. התורה אינה אוסרת את הבכי הטבעי והאבל על אובדן אדם אהוב, אלא רק את האבלות המוגזמת המבטאת ייאוש מוחלט [רמב"ן, אברבנאל].
גישה נוספת מדגישה את נצחיות הנשמה. אומות העולם מתאבלות בקיצוניות משום שהן תופסות את המוות כאובדן מוחלט של הקיום. לעומת זאת, עם ישראל יודע שהנשמה אינה הולכת לאיבוד, אלא עוברת אל העולם הבא ונשמרת בבית גנזיו של המלך. הדבר משול לבן מלך שנשלח להתחנך בכפר, וכאשר המלך קורא לו לשוב אל הארמון, בני הכפר בוכים על פרידתו, אך הפיקח יודע שיש לשמוח על חזרתו למקור החיים [אור החיים, כלי יקר, צרור המור, רבנו בחיי].
מנגד, יש המפרשים את הקשר בין תחילת הפסוק לסופו מצד הכבוד וההדר הפיזי: בהיותכם בניו של מלך, אתם משמשים כלגיון של מעלה, ולכן עליכם להיראות נאים ומכובדים, ואין זה ראוי שתשחיתו ותכערו את גופכם [רש"י, מזרחי, שד"ל].
המילה תִתְגֹּדְדוּ מתפרשת בשני מישורים. במישור הפשטני, משמעותה עשיית חתכים ושריטות עמוקות בבשר עד זוב דם, כפי שהיה נהוג בקרב האמוריים ועובדי האלילים כאות צער על מת או כחלק מפולחן אלילי [רשב"ם, רלב"ג, כתב והקבלה].
במישור הדרשני, חז"ל לומדים ממילה זו איסור נוסף: "לא תעשו אגודות אגודות". כלומר, איסור על יצירת פילוג וסיעות בעם, כגון מצב שבו שני בתי דין באותה עיר פוסקים הלכות שונות. הקשר בין שני הפירושים עמוק: כשם שהשריטה הפיזית מחלקת ופוצעת את גופו של האדם, כך המחלוקת מפלגת ופוצעת את הגוף הלאומי של העם [גור אריה, העמק דבר].
האיסור השני, וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם, אוסר על תלישת שיער או יצירת קרחת כאות אבל. הביטוי בֵּין עֵינֵיכֶם מתייחס למעשה לאזור הפדחת, המקום שבו מתחילה צמיחת השיער מעל העיניים, אך הפרשנים מסכימים, על בסיס השוואה לפסוקים אחרים, כי האיסור חל על יצירת קרחת בכל חלקי הראש באופן שווה [רש"י, כתב והקבלה].
עולה השאלה: מדוע התורה חוזרת על איסורי הפגיעה העצמית כאן, לאחר שכבר נאמרו בספר ויקרא לגבי הכהנים? התשובה לכך מונחת בפתיחת הפסוק. ניתן היה לחשוב שרק הכהנים, בשל מעלתם וקדושתם המיוחדת לעבודת המקדש, מוזהרים שלא להשחית את גופם. לכן התורה מחדשת כאן כי כל העדה קדושים וכולם נחשבים בנים לה', ולכן אותה דרגת אצילות הנדרשת מן הכהנים, חלה ונדרשת כעת מכל אדם מישראל [רמב"ן, טור הארוך, ביאור יש"ר].