התורה מגדירה ואוסרת אכילה של יצורים מעופפים קטנים, ובכך מציבה גבולות ברורים לגבי צריכת חרקים שונים.
ההגדרה למונח שֶׁרֶץ הָעוֹף מתייחסת ליצורים קטנים ובעלי כנפיים, אשר רוחשים וזוחלים סמוך לקרקע אך גם מסוגלים לעוף [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה אנטומית, מדובר בבעלי חיים שיש להם ארבע רגלים, אך הם חסרים את הכרעיים המאפשרות ניתור [ביאור יש"ר]. דוגמאות מעשיות לשרצים אלו כוללות זבובים, חגבים טמאים וכן צרעות [רש"י, ברכת אשר על התורה].
מעבר להגדרת היצורים, הפרשנים עומדים על ההבדלים בניסוח ובמשמעות ההלכתית בין פסוק זה שבספר דברים לבין הפסוק המקביל לו בספר ויקרא. הבדל אחד נוגע למונח הפוסל את השרצים: בעוד שבספר ויקרא הם מוגדרים כ"שקץ", הפסוק שלנו מגדיר אותם במונח טָמֵא הוּא לָכֶם [מנחת שי]. הבדל נוסף ומשמעותי יותר נוגע לאיסור האכילה עצמו. בספר ויקרא נמנו החגבים הטמאים, אך לא נכתב לגביהם איסור אכילה מפורש בצורת מצוות לא תעשה. משום כך, הפסוק הנוכחי בא להשלים את החסר ומזהיר על איסור אכילתם בלאו מפורש, במילים לֹא יֵאָכֵלוּ [אדרת אליהו].