רשימת העופות הטמאים שבתורה נחתמת בפירוט מינים ייחודיים, ומשלימה מניין של עשרים וארבעה עופות טמאים בסך הכול, מספר שאליו מגיעים בין היתר באמצעות הריבוי של המילה למינה המרחיבה את הקטגוריות [אדרת אליהו]. הבדלה זו מקבילה לדיני הטהרה והטומאה בבהמות ובדגים. בניגוד לעופות טהורים הנאכלים על בסיס מסורת, העופות הטמאים ניכרים בסימני טומאה מובהקים [בכור שור].
והחסידה היא עוף שזיהויו עתיק, אף שבמהלך הדורות היו קהילות שטעו ואכלו אותה מתוך מחשבה שהיא טהורה [ביאור שטיינזלץ]. שמה נגזר מכך שהיא עושה חסד עם חברותיה, ומיוחסת לה גם התנהגות של טבילה לאחר הזדווגות. יש המזהים אותה עם הדיה הלבנה [אדרת אליהו].
והאנפה היא עוף הדומה מעט לחסידה [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מזהים אותה עם עוף המכונה "דיה רגזנית", וייתכן שהיא משתייכת למשפחת עופות מרובת מינים [נתינה לגר, אדרת אליהו].
והדוכיפת מזוהה כתרנגול הבר, והיא מפורסמת בזכות כרבולתה הכפולה וציצית הנוצות שעל ראשה [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
חתימת הרשימה בציון והעטלף מעוררת עניין, שכן העטלף מתאפיין בעיוורון ואינו מוגדר כיום כעוף מבחינה זואולוגית [ביאור שטיינזלץ, בכור שור]. למרות זאת, מאחר שהוא יצור מעופף, הוא נכלל ברשימה זו [ביאור שטיינזלץ]. הסיבה לכך שהוא נמנה כאן ולא בקטגוריה של "שרץ העוף" המופיעה מיד לאחר מכן, היא שהגדרת שרץ העוף מתייחסת ספציפית ליצורים ההולכים על ארבע רגליים ומעלה. כיוון שהעטלף אינו הולך על ארבע אך עף באוויר, מקומו נקבע בסוף רשימת העופות [ברכת אשר על התורה].