התורה מציגה מערכת כפולה לזיהוי בעלי חיים הראויים לאכילה: רשימה שמית מפורטת של חיות טהורות, ולצידה סימני טהרה פיזיים. מאחר שהפסוקים הקודמים כבר מנו במפורש את עשרת המינים הטהורים, עולה השאלה מדוע נדרש הכתוב להגדיר כעת גם סימנים כלליים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהסימנים ניתנו כדי לסייע לאדם שאינו בקיא בשמות החיות לזהותן בשטח [חזקוני, בכור שור]. מעבר לכך, הכלל בא ללמד שניתן לסמוך על סימנים אלו ולהכשיר את הבהמה גם אם המראה שלה משונה או שמדובר בהכלאה של מינים טהורים [העמק דבר]. קיימת גם תפיסה שלפיה הפסוק קובע חוק טבע בלעדי, לפיו אין בעולם שום בהמה בעלת שני סימני הטהרה הללו מלבד עשרת המינים שהוזכרו [ביאור יש"ר]. דעה נוספת מסבירה שהפירוט השמי הקודם נועד בכלל לדרשות הלכתיות אחרות, ולכן היה הכרח לכתוב כאן את הסימנים הכלליים כדי להתיר את אכילת הבהמות עצמן [מלבי"ם].
הפסוק מפרט את הסימנים הנדרשים, ובראשם מַפְרֶסֶת פַּרְסָה. פרסה היא מעין ציפורן המקיפה את כף הרגל כך שהאצבעות אינן ניכרות בה [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מדגישים כי המילה אינה מעידה רק על עצם קיומה של פרסה, שהרי גם לגמל הטמא יש פרסה, אלא משמעותה היא שהפרסה סדוקה [רש"י, שפתי חכמים, רא"ם, ברכת אשר].
כדי להבטיח טהרה, לא די בסדק קל, ולכן מוסיף הכתוב וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת. בניגוד לספר ויקרא שם לא הוזכרה המילה "שתי", התוספת כאן באה להדגיש שהפרסה חייבת להיות חלוקה ומבוקעת מעבר לעבר, מלמעלה ועד למטה, עד שהיא נראית כשתי פרסות או כשני מנעלים נפרדים לחלוטין. אם הפרסה רק סדוקה בחלקה ואינה מופרדת לגמרי בשתי ציפורניים, הבהמה טמאה [רש"י, הכתב והקבלה, ביאור יש"ר, נתינה לגר]. אגב כך, מצוין כי המילה "ושסעת" נכתבת כאן במשנה תורה בכתיב מלא עם האות וי"ו, בשונה מהכתוב בספר ויקרא [מנחת שי].
הסימן הנוסף הוא מַעֲלַת גֵּרָה, כלומר בהמה שחוזרת ולועסת את מזונה. הפרשנים מסכימים כי רק שילוב של כל הסימנים יחד מכשיר את הבהמה. אם חסר סימן אחד, הבהמה אסורה: לכלב ולחתול אין פרסה כלל; לסוס ולחמור יש פרסה אך היא אינה שסועה; החזיר מפריס ושוסע אך אינו מעלה גרה; והגמל, הארנבת והשפן מעלים גרה אך פרסתם אינה שסועה [רלב"ג, חזקוני, בכור שור].
חלקו האחרון של הפסוק, בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ, נדרש על ידי הפרשנים כהנחיה הלכתית מובהקת לגבי עובר (שליל) הנמצא במעי אמו. המילים מלמדות שכל מה שנמצא בתוך בהמה טהורה שנשחטה כהלכה, מותר באכילה מכוח שחיטת האם, ואין העובר דורש שחיטה בפני עצמו, בין אם נמצא חי ובין אם מת [רש"י, תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו]. היתר זה תקף גם לשליה, ובלבד שלא יצאה מקצתה החוצה לפני השחיטה, ואף מותר לכתחילה לחתוך חלק מהעובר בעודו בפנים כדי להצילו, ואין בו איסור אבר מן החי [תורה תמימה]. עם זאת, היתר העובר מותנה בכך שהוא שומר על צורת בהמה. הדרשה מהמילים "מפרסת פרסה... בבהמה" קובעת שאם השוחט מצא במעי הבהמה יצור בעל דמות עוף ללא פרסות, הוא אסור באכילה [תורה תמימה, שפתי חכמים, משכיל לדוד]. כמו כן, המילה "אותה" מלמדת שיש לאכול את מה שבמעיה רק כאשר הבהמה עצמה נשחטה כשהיא שלמה ולא חסרה [תורה תמימה].