דברים, פרק י״ד, פסוק א׳

הקביעה בָּנִים אַתֶּם לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם דורשת מעם ישראל לשמור על כבודם ושלמות גופם כבני מלך, מתוך אמונה שהמוות אינו חידלון אלא חזרת הבן לבית אביו הנצחי. בשל כך, התורה מתירה בכי וצער טבעיים לָמֵת, אך אוסרת ביטויי אבל מוקצנים של ייאוש וחוסר השלמה עם הדין. משום כך מזהירה התורה לֹא תִתְגֹּדְדוּ, כלומר אין לעשות חתכים ושריטות בבשר עד זוב דם כמנהג עמי הסביבה, איסור שמתפרש גם כשלילת יצירת פילוג וסיעות בעם. כמו כן נאמר וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה, איסור על תלישת שיער או גילוחו מתוך צער, כאשר הציון בֵּין עֵינֵיכֶם מתייחס לפדחת שבה נהגו המקוננים לפגוע, אף שהאיסור חל למעשה על כל שטח הראש. בין אם קשר זה לה' מותנה במעשים ובין אם הוא מוחלט, קדושה זו מחייבת את כלל האומה באמונה מוחלטת בהשגחה.