דברים, פרק י״ד, פסוק כ״ב

החקלאי נדרש להפריש "מעשר שני" מגידוליו כדי לאוכלו בקדושה בירושלים, כאשר הכפילות עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר מבטיחה כי נתינה זו, הנעשית ביד רחבה ובסבר פנים יפות, תביא לאדם שפע כלכלי ורוגע נפשי. הציווי מחייב להפריש באמונה אֵת כׇּל־תְּבוּאַת זַרְעֶךָ, בין אם החובה חלה רק על דגן, יין ושמן ובין אם על כל סוגי היבול, ובלבד שהתוצרת נאספה לבית והיא בגדר הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה, כלומר צומחת ישירות מן האדמה. יש להקפיד על הפרשה נפרדת שָׁנָה שָׁנָה ללא עירוב יבולים משנים שונות, תוך התאמה למחזור המעשרות המשתנה בין העלייה לירושלים לבין חלוקת היבול לעניים בשנה השלישית. הקפדה על המעשר שומרת על התבואה מפני כליון ומרוממת את החקלאות לעבודת ה', שכן היא מנתקת את האדם מטרדות השדה ומביאה אותו ללמוד תורה ויראת שמים בקרבת המקדש.