התורה מציגה חזון חברתי וכלכלי אידיאלי, שבו מערכות של חובות והלוואות אינן מובילות לשעבוד ולעוני מתמשך. לאחר הציווי על שמיטת כספים, שעלול לעורר חשש בלב המלווים מאובדן רכושם, באה הבטחה אלוהית הקובעת כי קיום המצווה יוביל לשפע ולא לחסרון.
הפרשנים מתעכבים על משמעות המילה אֶבְיוֹן. בניגוד לעני, שעשוי להיות חסר אמצעים אך עדיין מתפרנס מעבודתו ושומר על עצמאותו, האביון מוגדר כמי שתאב ומשתוקק לכל דבר, ומצוי בתלות מוחלטת ובשעבוד רצון כלפי המלווה שלו [רש"י, רש"ר הירש, ביאור יש"ר]. המילה אֶפֶס מובנת כמילת ניגוד והדגשה, או כשם עצם המציין העדר וחיסרון, כלומר – לא יהיה כל חיסרון או הפסד כתוצאה משמיטת החובות [אבן עזרא, הכתב והקבלה].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק נועד להרגיע את המלווה: אל לו לחשוש שמא שמיטת החובות תהפוך אותו עצמו לאביון. להפך, ה' מבטיח לברך אותו על נדיבותו כך שלא יפסיד מאומה. יתרה מזאת, מערכת השמיטה והיובל עצמה נועדה למנוע מצב שבו אדם נותר עני לנצח, שכן היא מאפסת חובות ומחזירה נחלות, ובכך מונעת היווצרות מעמד של עניים מרודים [חזקוני, בכור שור]. לפי ספורנו, הבטחה זו אכן התקיימה בפועל בתקופת כניסת ישראל לארץ בימי יהושע והזקנים.
קושי פרשני מרכזי עולה מהשוואת פסוק זה לפסוק המופיע בהמשך הפרק, הקובע נחרצות כי "לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ". כדי ליישב סתירה זו, מציעים הפרשנים מספר כיוונים. הגישה הרווחת קובעת כי הפסוקים מתארים מצבים רוחניים שונים: כאשר בני ישראל עושים את רצונו של ה' נעלם העוני מתוכם, אך כאשר אינם עושים את רצונו – האביונים לא יחדלו מלהתקיים [רש"י, רבנו בחיי, נחלת יעקב]. כלי יקר מוסיף נדבך גיאוגרפי והיסטורי, ומסביר כי ההבטחה שלא יהיה אביון מתייחסת לחיים בארץ ישראל בזמן שעם ישראל מקיים את ייעודו, בעוד שהמציאות שבה העוני אינו פוסק מתייחסת לחיים בחוץ לארץ, כפי שאירע כשרוב העם בחר להישאר בגלות בבל בימי עזרא.
מנגד, יש המציעים שאין כאן סתירה כלל. הכתב והקבלה מסביר כי ההבטחה לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן פונה לאדם הפרטי ומבטיחה שהמלווה לא יעני בגלל השמיטה, בעוד שהפסוק המאוחר מדבר על המציאות הלאומית הכללית, שבה מטבע הדברים תמיד יהיו עניים. פני דוד מציע חילוק מעניין נוסף: בזמן שעושים רצונו של מקום אכן לא יהיה "אביון", שהוא עני מרוד התלוי לחלוטין באחרים, אך עדיין יהיו עניים ברמה מסוימת, כדי לאפשר את המשך קיום מצוות הצדקה.
התמקדות מיוחדת ניתנת למילה בְּךָ. שד"ל ותורה תמימה מבארים זאת כהוראה מעשית המבוססת על הכלל "שלך קודם לשל כל אדם". כלומר, התורה מזהירה את האדם שלא יביא את עצמו לידי עניות על ידי פיזור כל רכושו, אלא ידאג קודם לפרנסתו שלו. חתם סופר לוקח זאת לממד הפסיכולוגי, ומפרש שהתורה מזהירה את האדם שלא ירגיש "אביון" בתוכו פנימה כאשר הוא נותן צדקה. אל לו לתת בלב כבד ובתחושת דוחק, אלא עליו לתת מתוך תחושת עשירות, שמחה בחלקו ועין טובה.
בסופו של דבר, הברכה המובטחת בפסוק, כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה' בָּאָרֶץ, מתפרשת כהבטחה לשפע כלכלי לאומי. בזכות קיום המצוות, עם ישראל יזכה לעצמאות כלכלית, ילווה לגויים רבים ולא יזדקק ללוות מאחרים, ובכך תתגשם תכליתו כעם סגולה בארצו [אבן עזרא, רלב"ג, מלבי"ם].