מציאות העוני בעולם אינה תקלה מקרית, אלא מצב מורכב הנובע מטבע הבריאה, מבחירת האדם ומהשגחת ה'. הפסוק מתמודד עם הפער שבין החזון האידיאלי של חברה נטולת פערים כלכליים, לבין המציאות האנושית בפועל.
הפרשנים מציעים מספר גישות להבנת ההכרזה כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ. גישה אחת מסבירה זאת כחלק מטבע העולם. הבדלים בכישורים, מחלות או אסונות יוצרים באופן טבעי פערים כלכליים [רש"ר הירש, העמק דבר], וגלגל המזלות מביא לכך שעושר ועוני מתחלפים בעולם [רלב"ג, חתם סופר].
גישה שנייה תולה זאת בהתנהגות האנושית. אמנם הובטח לישראל שלא יהיו בהם אביונים אם ישמרו את כל המצוות, אך התורה מכירה בכך שאין אדם צדיק בארץ אשר יעשה רק טוב ולא יחטא [רשב"ם, ספורנו, ביאור יש"ר, רלב"ג, מלבי"ם]. עם זאת, יש המדגישים כי התורה אינה מתנבאת בהכרח שישראל יחטאו לנצח, אלא מזהירה שמא לא יכשירו את מעשיהם כראוי, ולכן תמיד תיתכן אפשרות שיימצא עני [רמב"ן, בכור שור, חזקוני].
גישה שלישית רואה בעוני כלי לתיקון רוחני. ה' מפקיד את חלקו של העני בידיו של העשיר, והופך אותו למעין גבאי צדקה. העשיר מתקן את נפשו על ידי הנתינה, והעני מתקן את נפשו על ידי ההזדקקות [מלבי"ם, אלשיך]. התמודדות זו עם יצר הקמצנות היא שנותנת ערך למצוות הצדקה, שכן מי שמצווה ועושה גדול ממי שאינו מצווה [אדרת אליהו], ומציאות זו של עוני וזכות הצדקה תמשיך להתקיים אפילו בימות המשיח [תורה תמימה].
המילה כִּי בתחילת הפסוק מתפרשת על ידי הפרשנים במשמעויות שונות: 'מכיוון ש' [ברכת אשר], 'אלא' [אוהב גר], או 'שמא' [חזקוני, בכור שור].
הביטוי עַל כֵּן מוסבר בפשטות כ'מפני כן' [רש"י, מזרחי, גור אריה]. לאור מציאות העוני, ה' פונה לאדם במילה לֵאמֹר. רוב הפרשנים מסבירים כי מילה זו אינה ציווי יבש, אלא עצה טובה לטובתו של האדם [רש"י, מזרחי, גור אריה, דברי דוד]: כדאי לך לתת צדקה, שכן המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים [העמק דבר], ובזכות הנתינה תזכה להישאר תמיד בצד הנותן ולא בצד המקבל [מלבי"ם]. פירוש נוסף הוא שהמילה לֵאמֹר באה לצוות על האדם לזרז גם אחרים לתת צדקה ולומר להם לפתוח את ידם [אלשיך].
הפסוק ממשיך ומפרט את סדר הקדימויות במתן צדקה: לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתווה מעגלי קרבה: קרוב משפחה קודם לשאר האנשים, עניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת, ועניי ארץ ישראל קודמים לעניי חוץ לארץ [אבן עזרא, חזקוני, הטור הארוך, רמב"ן, אלשיך]. ה' מסדר את המציאות כך שהעני הזקוק לתיקון יימצא בקרבתו של העשיר הראוי לתקנו, ולכן יש חשיבות עליונה להקדים את הקרוב [אלשיך].
הפרשנים עומדים על ההבדלים והדקויות בין המונחים השונים המופיעים בפסוק:
לְאָחִיךָ מתייחס לעני חשוב ומכובד שירד מנכסיו, ויש לתמוך בו בצורה מכובדת וראויה למעמדו [העמק דבר, מלבי"ם].
לַעֲנִיֶּךָ (שנכתב בכתיב חסר, המעיד על לשון יחיד) מתייחס לאדם עני ממשפחתך או מעירך [רש"י, חזקוני, בכור שור], שלו יש לתת פת לחם [מלבי"ם].
וּלְאֶבְיֹנְךָ מתאר אדם במצב קשה וקיצוני יותר מ'עני'. זהו אדם שתאב לכל דבר, המחזר על הפתחים ואף נאלץ לגלות מעירו לחפש עזרה במקומות אחרים [בכור שור, העמק דבר]. לו יש לדאוג להאכלה ישירה של ממש [מלבי"ם]. מילה זו, אגב, נכתבה בתורה בכתיב חסר (ולאבינך) ללא האות וי"ו [מנחת שי].
המילה בְּאַרְצֶךָ החותמת את הפסוק, מדגישה את האחריות הקהילתית. בעוד שבשאר העולם העוני מוביל למעמדות נוקשים, בארץ המונהגת על פי התורה הקהילה אחראית לכך שהעוני יהיה מצב זמני בלבד, תוך שמירה על כבודו ועצמאותו של המקבל [רש"ר הירש]. בנוסף, יש המפרשים שמושג זה מבקש לכלול גם את הגרים שבאו לגור בארץ וזקוקים לתמיכה [בכור שור], או להורות שעליך לתת צדקה דווקא במקום שבו אתה דר, שכן שם אתה מכיר היטב את צורכי העניים ויודע כיצד נכון לנהוג עמם [העמק דבר].