דברים, פרק ט״ו, פסוק י״א

מציאות העוני בעולם נובעת מטבע המציאות, ממעשי האדם או מהשגחת ה' שנועדה לאפשר תיקון רוחני דרך חסד, ולכן כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ. משום כך, ההוראה עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר אינה רק ציווי אלא עצה טובה מאת ה', שכן הנתינה מועילה לאדם עצמו ומעודדת גם אחרים לתת. התורה מתווה סדר קדימויות של מעגלי קרבה מהקרוב אל הרחוק, ודורשת להתאים את העזרה למצבו של המקבל: תחילה יש לתמוך בכבוד לְאָחִיךָ, אדם מכובד שירד מנכסיו, לאחר מכן לספק לחם לַעֲנִיֶּךָ שהוא עני ממשפחתך או מעירך, ולבסוף לדאוג להאכלה ישירה וּלְאֶבְיֹנְךָ, אדם במצב קיצוני המחזר על הפתחים. הסיום בְּאַרְצֶךָ מדגיש את האחריות הקהילתית המקומית, הכוללת גם תמיכה בגרים, ומורה לתת צדקה דווקא במקום מגוריך שבו אתה מכיר היטב את צורכי הנזקקים ויכול לשמור על כבודם.