קרה לכם שראיתם אדם עני ברחוב ושאלתם את עצמכם, למה ה' ברא עולם שיש בו אנשים שחסר להם כסף? התשובה היא שה' רוצה לתת לנו הזדמנות מיוחדת לעשות חסד. כשה' נותן למישהו עושר, הוא בעצם הופך אותו להיות מעין "גבאי צדקה" כדי שיעזור למי שאין לו. הנתינה הזו עושה טוב לכולם: היא עוזרת לעני שמקבל עזרה, והיא עוזרת לעשיר שלומד לתת ולא להיות קמצן. לכן התורה אומרת כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ, כלומר תמיד יהיו בעולם אנשים שזקוקים לעזרה, גם בגלל שטבע העולם משתנה וגם בגלל שאנחנו בני אדם ולא תמיד עושים הכל בצורה מושלמת.
עַל כֵּן, בגלל המצב הזה, ה' פונה אלינו במילה לֵאמֹר. המילה הזו היא לא סתם פקודה רגילה, אלא עצה טובה שה' נותן לנו מתוך אהבה: כדאי לכם לתת צדקה, כי מי שמרחם על אחרים ועוזר להם, ירחמו עליו מהשמיים.
אבל כשיש הרבה אנשים שצריכים עזרה, למי צריך לתת קודם? התורה עושה לנו סדר ואומרת: לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ. הכלל הוא שמי שקרוב אלינו קודם לאחרים. קודם כל עוזרים לבני המשפחה שלנו, אחר כך לאנשים שגרים בעיר שלנו, ואז לשאר האנשים.
התורה משתמשת במילים שונות כדי לתאר אנשים שצריכים עזרה, כי לכל אחד צריך לעזור בדרך שמתאימה לו. המילה לְאָחִיךָ מתארת אדם מכובד שפעם היה לו כסף והוא איבד אותו, ולכן צריך לעזור לו בצורה מאוד מכובדת ורגישה. המילה לַעֲנִיֶּךָ מתארת אדם עני שצריך שנדאג לו לאוכל בסיסי כמו לחם. והמילה וּלְאֶבְיֹנְךָ מתארת אדם שנמצא במצב קשה מאוד, שאין לו כלום והוא נאלץ להסתובב ולבקש עזרה. בסוף התורה מזכירה את המילה בְּאַרְצֶךָ, כדי ללמד אותנו שחשוב לעזור דווקא לאנשים שגרים קרוב אלינו, כי אותם אנחנו מכירים הכי טוב ויודעים בדיוק מה הם צריכים כדי לחזור לעמוד על הרגליים בכבוד.